המאמן הבא של נבחרת ישראל?

הפוסט הבא מנסה להציג זווית קצת שונה ביחס למינוי המאמן הבא של נבחרת ישראל בכדורגל. זה לא הדיון המקובל של האם אלישע / אוחנה / רב”ש מתאימים למשרת מאמן הנבחרת, אלא חשיבה אחרת על תפקיד הנבחרת והכדורגל בחברה הישראלית.

כמעט שבעים שנה מנסה נבחרת ישראל בכדורגל להעפיל לטורניר בינלאומי חשוב ועד היום הצליחה רק פעם אחת, ואם נהיה כנים עם עצמנו, זה רק בזכות השיבוץ עם אוסטרליה וניו זילנד שנבע מסיבות פוליטיות.
מה לא ניסינו:
מאמנים זרים – לא הצליחו.
מאמן ליגה מצטיין בסגנון גרמני – נכשל.
מאמן עם תחת – לא הפסיד, אבל גם לא עלה.
מאמן עם פה גדול – התקרב, אבל לא יותר מזה.
וכו’ וכו’ וכו’…
בקיצור, כל הניסיונות עם טיפוסי מאמנים שונים בנבחרת נכשלו ולא הגענו לכלום.
מסקנה (בלי לפגוע באף אחד) – המאמן חשוב, אבל כנראה בלי יותר מדי השפעה על התוצאות, בגלל אלף ואחת סיבות שלא אכנס אליהם כרגע.

לאן אני חותר?
אם נבחרת ישראל בכדורגל אינה יכולה להגיע לתוצאות טובות, כלומר להעפיל לטורנירים הגדולים, אולי הגיע הזמן לנסות כיוון אחר ולהוביל באמצעות הספורט שינוי בחברה הישראלית.
אני מציע להתאחדות למנות לנבחרת צמד מאמנים, ערבי ויהודי.

הכדורגל הוא אולי ענף הספורט הקבוצתי היחיד בארץ שבו קיימת נוכחות מאסיבית של המגזר הערבי והשתלבות יפה של ערבים בקבוצות מהמגזר היהודי ולהיפך. השילוב של שיתוף פעולה בין יהודים וערבים יחד עם הפופולריות העצומה של הענף בשני המגזרים יוצרים קרקע נוחה ובסיס טוב שממנו יכול לנבוט ולצמוח מסר חיובי שיעבור ויחלחל לרבדים רבים באוכלוסייה בישראל.
הספורט הוא פעמים רבות מיקרוקוסמוס של החברה ובו בא לידי ביטוי הטוב והרע. אצלנו נוהגים להבליט את האלימות והגזענות, שבהחלט מרימות ראש במגרשי הכדורגל בעיקר, אבל הספורט היווה פעמים רבות קטליזטור לתהליכים חיוביים בחברה.

בארה”ב, שילובם של ספורטאים שחורים בקבוצות המקצועניות תרם רבות לקידום תהליך של שיוויון זכויות ושילוב מלא של השחורים בחברה האמריקאית.
במדינות אירופה שיחקו ומשחקים בני מיעוטים רבים בכל נבחרות הכדורגל המובילות ותורמים לאינטגרציה חברתית. כמה דוגמאות: זידאן בצרפת, סיידורף,חוליט ורייקארד בהולנד ואוזיל בגרמניה.
רבים מכירים את סיפור תמיכתו של נלסון מנדלה בנבחרת הרוגבי של דרום אפריקה, שרובה היתה לבנה, בזמן אליפות העולם בארצם והתרומה העצומה שזה הביא לשבירת הקרח בין לבנים ושחורים.
צאצאי הילידים המאורים מובילים כיום את נבחרת הרוגבי של ניו זילנד (הטובה בעולם) ותרמו לה גם את ריקוד הוואקה שמבוצע לפני כל משחק.
בקיצור, הספורט יכול לקרב לבבות ולצמצם פערים.

נכון, לפי כללי מינהל תקין צריך לבחור מאמן אך ורק על פי הכישורים המקצועיים שלו, כדי שיוכל להוביל את הנבחרת להצלחות, אבל הניסיון שלנו מוכיח שהשיטה הזו נכשלה. כל ועדות המינויים והחשיבה המקצועית לא הביאו אותנו להצלחה.
יש סיכון רב לבחור מאמן רק על סמך המוצא או השיוך שלו וזה בוודאי פתח לטענות רבות מכל גווני הקשת הפוליטית והספורטיבית. יגידו שזה בזבוז כספי ציבור, ולמה לקשור פוליטיקה וספורט (כאילו שהם כבר לא קשורים), ושזה לא יעבוד וככה לא מנהלים, ובוודאי יהיו לא מעטים שיחכו בפינה לכישלון המהלך.
אבל, רבאק, מה יש לנו להפסיד? עוד קמפיין מצ’וקמק בלי תוצאות?

למה אני מציע שני מאמנים? ראשית כי זו דוגמא לשיתוף פעולה, ושנית כי אני מאמין שכך יהיה יותר קל להתאחדות לכדורגל לקבל את הרעיון ולהעביר אותו מבחינה ציבורית. כמו כן, לצערי, אין עדיין מאמן בעל שיעור קומה ורזומה עשיר מהמגזר הערבי שאפשר להטיל עליו את התפקיד באופן בלעדי (האמת, גם המועמדים מהמגזר היהודי הם לא משהו).
אמנם צריך למצוא מאמנים משני המגזרים שיסכימו להיכנס בעיניים פקוחות למהלך הזה ולקחת על עצמם את הסיכון, וזה בוודאי לא יהיה פשוט, אבל אפשרי.
אני גם מאמין שהשחקנים שישתייכו לנבחרת הזו יהיו בעלי מוטיבציה גדולה יותר להצליח מתוך הבנה והכרה שהם עשויים להשתייך למהלך חשוב בחברה הישראלית.
אם ההתאחדות תרים את הכפפה ותעמוד מאחורי המהלך ואם היא תמצא מאמנים שיהיה מוכנים לקחת את זה על עצמם, אז למה לא.
רבאק, מה יש לנו להפסיד?

מאמן נבחרת ישראל

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח