הזווית למונדיאל – אורוגוואי, ההפתעה הכי צפויה

כוכבים, המשטרה הבריטית, היי טק בישראל, איש מפתח שערורייתי, שולייה אימתנית, שועל קרבות ותיק, דור זהב מודרני ונבחרת אחת עם פוטנציאל בלתי מוגבל. כל זה, איכשהו, נכנס לסקירה של אורגוואי לקראת המונדיאל.

אורוגוואי, מדינה בעלת 3.5 מליון תושבים, היא המדינה הקטנה ביותר שזכתה בגביע העולם, והיא עשתה את זה לפחות פעמיים, השאלה את מי שואלים.
המנהג של תפירת כוכבים בחולצה מעל סמל הנבחרת מוכר לכל. מספר הכוכבים, כמספר הזכיות בגביע העולם. במונדיאלים קודמים לאורוגוואי היו ארבעה כוכבים על החולצה, אך הם היו חלק מהסמל ולא מעל כמו אצל שאר הזוכות. הפעם הם מיקמו אותם מעל, בניגוד לחוקים הרשמיים של פיפ״א שמכירה רק בשתי זכיות של אורוגוואי (1930 ו-1950). למה האורגוואיים מתעקשים? כי הם זכו גם ב-2 אולימפיאדות (1924 ו-1928) ופיפ״א היו מעורבים בטורנירים אלו.

אורוגוואי 1950
Credit to “FIFA World Cup” facebook page

אז איך בכלל מדינה שהיא בערך במחצית מהגודל שלנו מגיעה למצב שהיא בויכוח על אם היא זכתה פעמיים או 4 פעמים בזמן שאנחנו מתרפקים על העפלה בודדת לפני כמעט חמישים שנה? קודם כל, למרות כל הכבוד שאורגוואי יזכו לו בטור הזה, אפשר להגיד שהזכיות הם טיפה עם כוכבית. השיטה של גביע העולם הייתה שונה, הרבה פחות נבחרות השתתפו, הם זכו בטורניר אחד שאירחו ובכלל כל הקונספט של גביע העולם היה שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים היום. אם תרצו, הזכיות של אורוגוואי בגביע העולם הם קצת כמו הזכיות של מכבי תל אביב (והמשטרה הבריטית) בליגות בישראל לפני קום המדינה.

ובכל זאת, גם היום ולאורך חלקים גדולים מההיסטוריה, אורוגוואי היא מדינת כדורגל חריגה בכל קנה מידה. זה נובע בעיקר מהיחס של האוכלוסיה וההנהגה של המדינה למשחק. כמות ההשקעה בתשתיות והעידוד של ילדים ונערים להפוך להיות שחקני כדורגל הוא עצום. השוואה יחסית הוגנת לתעשיה בישראל, היא אולי להצלחה של ההייטק פה לעומת הגודל והמשאבים שיש למדינה. פה כל אחד רוצה להקים סטרט-אפ, שם כל אחד רוצה להיות לואיס סוארס. באורוגוואי, התשוקה למשחק, החשיבות של הקבוצה שאתה אוהד וכמות האהבה שהם נותנים לנבחרת שלהם, הם מהקיצוניים בעולם.

תצוגת העידוד של האוהדים במשחק ההכנה האחרון לקראת המונדיאל

לגביע העולם הנוכחי אורוגוואי מגיעה עם סגל שהוא שילוב של שאריות מדור זהב מודרני (בכל זאת, היו להם דורות שזכו) ושחקנים על סף פריצה שמאוד ירצו לשתף פעולה עם אגדות הנבחרת ולהוביל אותם לגבהים חדשים. דור הזהב הנוכחי הוא כמובן זה שהוביל אותם לחצי גמר מונדיאל וזכיה בקופה אמריקה.


המאמן

אוסקר טבארס, בצוותא עם יוגי לב, הוא מאמן הנבחרת הנוכחי שלו הקדנציה הארוכה ביותר. הוא מאמן את נבחרת אורוגוואי משנת 2006. כמובן שהוא זה שהוביל אותה להישגים של חצי גמר מונדיאל ב2010 וזכיה בקופה אמריקה ב2011. הוא היה המאמן של הנבחרת כאשר כל אחד מהשחקנים הנוכחיים קיבל את ההזדמנות והוא מלווה אותם לאורך כל הקריירה הבינלאומית שלהם. טבארס, בן 71, הוא מאמן מאוד ותיק. זוהי הקדנציה השניה שלו בתור מאמן הנבחרת לאחר קדנציה מוקדמת יותר בשנים 1990-1998. בתור מאמן ותיק וספציפית מאמן נבחרות, צפויה מטבארס איזושהי מידה של שמרנות ושמירת אמונים לשחקנים שכבר הוכיחו את עצמם תחתיו. דווקא במונדיאל הנוכחי יצטרך טבארס להתמודד עם לא מעט התלבטויות שנוגעות בדיוק בנקודות אלו, האם ללכת עם המוכר והסולידי או לנסות לחדש ולהפתיע. גם מבחינה אישית בבחירת השחקנים וגם בגיוון ובגמישות הטקטית.

הסגל וההרכב

המערך הצפוי הוא 4-4-2. הייחוד של המערך יכול לבוא לידי ביטוי בתפקוד של רביעיית הקישור. האופציות הן בין רביעיית קישור ישרה, מערך של יהלום ומבנה יותר דינמי של קו ישר בהגנה שהופך לדמוי יהלום בהחזקת כדור (בדומה לסגנון של ריאל מדריד בסיום העונה הנוכחית בליגת האלופות).
אוסקר טבארס, אורוגוואי
אוסקר טבארס, שועל קרבות בינלאומיים ותיק.
Credit to “AUF – Selección Uruguaya de Fútbol” Facebook page

שוער – המון ותק, קצת מתחת לרדאר, סוג של למל״מ

פרננדו מוסלרה (בן 31, 97 הופעות בנבחרת) הוא השוער הותיק והמנוסה ביותר בתולדות נבחרת אורוגוואי, למרות שבכלל נולד בארגנטינה. את הופעת הבכורה שלו בנבחרת עשה בשנת 2009 במוקדמות מונדיאל 2010. אותו מונדיאל שבו כבר היה השוער המוביל והגיע עם אורוגוואי עד לחצי הגמר (ד״ש לדייגו פורלאן). באותו מונדיאל שמר על שער נקי בכל שלב הבתים ובשמינית הגמר והיה גורם מאוד משמעותי בהצלחה.
מאז ועד היום מוסלרה הוא אחד השמות הראשונים בכל הרכב בנבחרת. מוסלרה הוא מסוג השחקנים שקצת מתחת לרדאר שלנו בתור אוהדי כדורגל ישראלים, כי הוא כבר כמעט 8 שנים בגלאטאסריי. בנבחרת, מוסלרה הוא בד״כ אי של יציבות. אין מה לצפות ממנו להציל את היום, אך גם לא לקטסטרופה בסגנון השוערים של אנגליה.

בלמים – אתלטיקו מדריד בשירות המדינה

כשהאוהד הממוצע חושב על נבחרת אורוגוואי ועל היתרונות שלה, אין כמעט ספק שהדבר הראשון שעולה לו לראש הוא צמד החלוצים. כשחושבים על זה קצת יותר, מבינים שמרכז ההגנה, דייגו גודין (בן 32, 116 הופעות בנבחרת) וחוזה חימנז (23, 42 הופעות בנבחרת), הם יתרון לא פחות גדול, אם לא יותר. מעטות הנבחרות שיש להם צמד בלמים שמשחקים באותה קבוצה, בטח שזאת אחת מהקבוצות ההגנתיות הטובות ביותר בעולם, ובטח שהקבוצה משחקת בקו הגנה של 2 בלמים (הנה, פסלתי לכם את הצמד מטוטנהאם שמשחקים ביחד בבלגיה שחשבתם עליו עד עכשיו).

אז נכון, חימנז לא היה שחקן הרכב לאורך כל העונה הנוכחית, אך הוא כן שיחק בערך בכמחצית מהמשחקים העונה. יתרה מזאת, התקופה של סיום העונה למעשה הייתה התקופה הטובה ביותר שלו ולא בכדי גם לאחר החזרה מהפציעה האחרונה של סאביץ׳ (הבלם ששיחק לעיתים בהרכב על פניו של חימנז) המשיך לקבל את הקרדיט ברגעים המכריעים של העונה, למשל בגמר הליגה האירופית וחצאי הגמר.

גודין וחימנז הם שילוב מאוד מעניין של צמד בלמים עם סגנונות מאוד שונים. גודין הוא הבלם המנוסה יותר, האחראי יותר, זה שתמיד יודע איפה לעמוד ואפשר לסמוך על המנהיגות והיציבות שלו בכל רגע במשחק. חימנז, לעומת זאת, הוא הבלם הצעיר והפיזי, זה שלפעמים סומך קצת יותר מידי על האתלטיות שלו ולוקח הרבה סיכונים של תקיפת כדור, זה שיזכה ברוב המאבקים, אבל ייכנס גם למיותרים וישאיר חור. המזל של אורוגוואי, הוא התיאום ביניהם והעובדה שהם משלימים אחד את השני בצורה מצוינת, כמו גם הדבר שמשותף להם בתור שחקני הגנה של אתלטיקו, הלחימה העוצמתית שלהם על המגרש והרצון לשים את גופם בדרכו של כל כדור על מנת למנוע שער.

דייגו גודין, אורוגוואי, godin
Credit to “AUF – Selección Uruguaya de Fútbol” Facebook page
גודין. הבלמים הם היתרון הגדול ביותר של הנבחרת?

מגנים – ניסיון וסולידיות או רוח חדשה והתקפית?

בעמדות המגנים יש לאוסקר טבארס התלבטות דיי מעניינת. 

מצד אחד, יש לו מגנים ותיקים וסולידים שהולכים איתו כבר דרך ארוכה בנבחרת – מקסי פריירה (בן 34, 125 הופעות בנבחרת) מפורטו ו-מרטין קאסרס (בן 31, 76 הופעות) שמשחק כרגע בלאציו

פריירה הוא שיאן ההופעות של נבחרת אורוגוואי בכל הזמנים ושחקן שהולך עם טבארס בכל הטורנירים הגדולים כבר הרבה מאוד שנים. בגילו המתקדם כמובן שחלה ירידה מסויימת ביכולת שלו והעונה אף איבד את מקומו כשחקן הרכב בפורטו. קאסרס הוא גם שחקן שטבארס מאוד מעריך. התפקיד המקורי שלו הוא בכלל בלם, אך קאסרס הוא מסוג השחקנים שמסוגלים לשחק בכל תפקידי ההגנה. הקריירה שלו הובילה אותו להרבה קבוצות, גדולות יותר (ברצלונה ויובה) ופחות (ורונה), היא הייתה רצופת פציעות ולא יציבה. בנבחרת, טבארס מאוד סומך עליו בתור שחקן עם משמעת טקטית מאוד גבוהה והמון ניסיון.

בצד השני, בחודשים האחרונים נפתחו לצוות המקצועי של אורוגוואי העיניים לאופציות נוספות. קצת התקפיות יותר. בצד ימין מדובר בגיירמו וארלה (בן 25, 3 הופעות בנבחרת) ובצד שמאל בדייגו לקסאלט (בן 25, 5 הופעות בנבחרת). וארלה פרץ לתודעה במנצ׳סטר יונייטד, אך מאז קצת נעלם בהשאלות ולאחרונה חזר לפניארול המקומית, קבוצת נעוריו. החזרה עשתה לו טוב וגם זיכתה אותו בזימון לנבחרת הבוגרת בפעם הראשונה. ההופעות הבודדות שלו בנבחרת הציתו את הדימיון מבחינת המאמן והאוהדים כי הראה יכולת התקפית מאוד מרשימה שגם מתאימה לשיטת המשחק של הקבוצה. לקסאלט, הוא קשר שמאלי שמשחק בגנואה בתור ווינג בק שמאלי. בנבחרת נוסה מספר פעמים בתור מגן שמאלי וגם במקרים אלו הראה ניצוצות של דם חדש בעמדה זו, בעיקר התקפית.

טבארס יצטרך לבחור האם הוא הולך עם המגנים היותר מנוסים או עם המגנים הצעירים יותר והמנוסים פחות שמצד אחד לא חוו כמעט משחקים בינלאומיים ובטח שלא מונדיאל, אך התחילו להוכיח שיש להם מקום בהרכב ויכולת התקפית גבוהה, שהייתה חסרה מהשחקנים הותיקים יותר. כרגע, נראה שהבחירה תהיה מחולקת, עם וארלה בצד ימין וקאסרס בצד שמאל.



מרכז הקישור – פסטה, פיצה ו-יין

חוליית הקישור של אורוגוואי היא כנראה האלמונית ביותר מבין החלקים במגרש. אין להם אף שחקן שהוא הכוכב המוביל של קבוצה בכירה באירופה. 
מבחינת השחקניים המרכזיים בקישור, נראה שהכיוון הוא ללכת עם השחקנים שמגיעים מאירופה. להם יש משהו משותף, כולם צעירים יחסית ומשחקים בסריה א׳. החבורה הזו כוללת את רודריגו בנטנקור (בן 20, 7 הופעות בנבחרת), מתיאס וסיניו (בן 26, 22 הופעות בנבחרת) ולוקאס טוריירה (בן 22, 3 הופעות בנבחרת). מבין שלושתם וסיניו וטוריירה הם השחקנים המרכזיים בקבוצות שלהם (וסיניו באינטר וטוריירה בסמפדוריה), כאשר בנטנקור התחיל לקבל הזדמנויות ביובנטוס (אפילו בשלבים המאוחרים של ליגת האלופות), אך עדיין לא הפך לשחק מרכזי. טוריירה הוא השחקן האחורי ביותר מביניהם, אם צריך להשוות אותו למישהו זה כנראה יהיה למרקו וראטי, קשר אחורי קשוח ונמוך עם יכולת מסירה מצוינת (מוזכר בימים האחרונים כמועמד בולט לארסנל). בנטנקור הוא יהלום לא מלוטש. קשר בוקס-טו-בוקס עם יכולות גבוהות בצידי המגרש, אבל גם הרבה חוסר יציבות. וסיניו, המבוגר מביניהם, הוא קשר מאוד מגוון. הוא מסוגל לשחק כקשר מאחורי חלוץ ומשחק לאחר מכן לתפקד ממש כקשר אחורי. היכולת שלו להחזיק כדור ברגל וקריאת המשחק שלו הן היכולות הבולטות שלו. מבין שלושתם, נראה שבנטנקור ו-וסיניו יקבלו את חולצות ההרכב בתחילת הטורניר.

מסביב למרכז – דרום אמריקה והסביבה ושוב נסיון מול פריצה אפשרית

מסביב לשני קשרים מרכזיים, כאמור יש לאורוגוואי אפשרות לשחק במספר דרכים. 
א. שני שחקני אגף קלאסיים (קו ארבע ישר)
ב. יהלום (קשר אחורי מתחת לשני קשרי אמצע וקשר התקפי מעל)
ג. קו ישר בהגנה שהופך לסוג של יהלום בהתקפה
על שני התפקידים הנוספים בקישור ״נלחמים״ לא מעט שחקנים. רובם שחקנים שפחות מוכרים לנו בתור אוהדי כדורגל שבעיקר עוקבים אחרי ליגת העל והליגות באירופה, כי הם משחקים בליגות באמריקה (רובם הדרומית). גם פה, בדומה לדילמה בתפקיד המגנים, יש אופציות שנוטות יותר לכיוון הניסיון והסולידיות, לעומת שחקנים קצת פחות משופשפים אך עם פוטנציאל הברקה גדול יותר.


הפחות מנוסים הם ג׳ורג׳יאן דה ארסקאטה (בן 24, 14 הופעות בנבחרת) שמשחק בקרוזיירו, נהיטאן נאנדס (בן 22, 12 הופעות בנבחרת) שמשחק בבוקה ג׳וניורס וג’ונתן אורטביסקאייה (בן 28, 4 הופעות בנבחרת) שמשחק במונטראיי במקסיקו. מבין השלושה אורטביסקאייה הוא שחקן האגף היותר קלאסי. אפשר אפילו להגיד שבמערכי 433 בד״כ יתופקד כ״חלוץ צד״. הוא גם כנראה יהיה מאילו שיקבלו פחות הזדמנויות בטורניר. דה ארסקאטה ונאנדס שניהם קשרים שלווא דווקא תפקידם הטבעי הוא באגף. שניהם שחקנים בולטים בקבוצות שלהם, קבוצות פאר בדרום אמריקה. דה ארסקאטה הוא היותר ״פנטזיונר״ מבין השניים, ובמקרה שישחק יש סיכוי גבוה שזה יהיה על הנייר בעמדה השמאלית, אך למעשה עם הרבה חופש לנוע למרכז לאיזורים של מתחת לחלוצים, מעין תפקוד איסקו בריאל מדריד. ונאנדס הוא היותר סולידי ומתאים (ואוהב) לשחק בתור קשר מרכזי, לכן אם ישחקו ביחד יש סיכוי גבוה לאפשרויות ב׳ או ג׳ עם כניסה של נאנדז לאמצע בתור קשר אמצע נוסף.
האפשרויות עטורות הניסיון בתור קשרים נוספים הם כריסטיאן רודריגז (בן 32, 102 הופעות בנבחרת) וקרלוס סאנצ׳ז (בן 33, 36 הופעות בנבחרת). רודריגז הוא אחד מותיקי הנבחרת ומהשחקנים שהולכים עם טבארס לאורך זמן, בדומה למקסי פריירה וקאסרס בעמדות המגנים. לעומת הקשרים הפחות מנוסים, רודריגז וסאנצ׳ז הם יותר שחקנים אגף קלאסיים (רודריגז בשמאל וסאנצ׳ז בימין). בחירה בהם כנראה גם תוביל לאופציה א׳ (קו ישר ברבעיית קישור) מבחינה טקטית. 

התקפה – הכוכב השערורייתי, השולייה התמידית והגיבויים המעניינים

על לואיס סוארס (בן 31, 98 הופעות בנבחרת) ו-אדיסון קבאני (בן 31, 101 הופעות בנבחרת) כנראה שבאמת אין צורך להרחיב. ברמת הנבחרת, לא רק ששניהם שחקנים היסטוריים מבחינת כמות הופעות והובלה לקמפיינים מוצלחים, הם גם מקום ראשון (סוארס עם 52) ושני (קבאני עם 42) בטבלת מלכי השערים בנבחרת בכל הזמנים. למרות ששניהם חלוצי על ומהשחקנים הבולטים בעולם ברמת הקבוצות מידי שנה כבר שנים, מבחינת היחס של הקהל האורוגוואי, אין ספק שיש פה הבדל מעמדות משמעותי ביניהם.
סוארס הוא האיש. הוא הכוכב הגדול של הנבחרת. הוא זה שכולם יסתכלו עליו ויצפו ממנו. נכון, בשני המונדיאלים האחרונים הוא היה מעורב בשערוריות (האדום בגלל נגיעת היד על קו השער והנשיכה). אך הקהל אוהב ומקבל אותו כמו שהוא, המטורף שיאכל את הדשא ויבטא את התשוקה שלהם לכדורגל בצורה הטובה ביותר, אך גם זה שלא לגמרי בסדר בראש. עם הגיל, נראה שלואיס קצת נרגע ויהיה מאוד מעניין לראות אם הפעם יעבור את הטורניר ב״שלום״.
לואיס סוארס, אורוגוואי
סוארס. הכוכב לטוב ולרע.
Credit to “AUF – Selección Uruguaya de Fútbol” Facebook page
קבאני, הוא שחקן המשנה בהצגה הזו. הוא יכבוש שערים, הוא איכותי, אך הוא גם נחשב בעיני לא מעט כ״צ׳וקר״ בנבחרת ובטח שלא המנהיג או הכוכב שלה. אומנם העונה המעמד הזה קצת התערער עם הבעיות מול ניימאר, אך קבאני הוא אולי השולייה הטובה ביותר שיש לכדורגל העולמי להציע (לזלאטן ו-סוארס בעיקר).
על הספסל מחכים להזדמנות שלהם שני שחקנים שהייתה להם עונה מצוינת בליגה הספרדית, מקסי גומז (בן 21, 5 הופעות בנבחרת) שסיים את העונה עם 18 שערי ליגה בסלטה ויגו ו-כריסטיאן סטואני (31, 40 הופעות בנבחרת) שכבש 21 שערים במדי ג׳ירונה העונה.

מה יוצא?

מה יקרה ת׳כלס?

תחזית אופטימית

מאוד אופטימי – זכיה. בסופו של דבר, המונדיאל הוא טורניר שמסתכם ל-7 משחקים. במקרה של אורוגוואי, בגלל הבית המוקדם הקל, זה יסתכם ב-4 משחקים. ההגרלות הצפויות בנוק-אוט יאפשרו לה להגיע לחצי גמר, תוך כדי שהיא עוברת את פורטוגל וצרפת לדוגמא בשמינית והרבע. משם מדובר ב-2 משחקים נגד כנראה נבחרות איכותיות ממנה, אך עם הרוח והאיכות של אורוגוואי קשה לשים על זה גבול עליון. 

תחזית פסימית

הדחה בשמינית הגמר. אין כמעט תסריט שבו אורוגוואי לא עוברת את הבית המוקדם הזה. מהרבה בחינות, זוהי ההגרלה הקלה ביותר שיכלה לקבל. בשלב הבא, מחכות לה כנראה ספרד או פורטוגל. משוכות קשות בהרבה שבקלות במשחק בודד יכולה להפסיד בהן.


תחזית ריאלית

הגעה לרבע גמר והדחה מול צרפת. פורטוגל היא נבחרת שעל הנייר, למרות רונאלדו, קשה להגיד שהיא טובה יותר מאורוגוואי. הן מבחינת איכות סגל השחקנים והן מבחינת הצורה והרמה שהיא משחקת בה בשנים האחרונות (למרות הזכיה ביורו).
שימו עין על החברים בתכול
אדינסון קבאני, אורוגוואי
Credit to “AUF – Selección Uruguaya de Fútbol” Facebook page