אם תשאלו את האדם הפשוט מי זה דמאר דרוזן, הוא ישאל אתכם בחזרה "מה אתם רוצה ממני?". אם תשאלו כל חובב כדורסל הוא יאמר שדמאר לא הוביל את טורונטו לשום מקום במשך יותר מדי זמן. אם תשאלו אותי, אני אומר שמדובר ביורש של קובי בריאנט, RIP.

נכון, השחקן שמסקרן אותי במיוחד כרגע הינו קוואי לנארד, אבל האחד שגורם לי להחסיר פעימה כאילו ראיתי דמות מהעבר שנגעה לליבי בצורה לא אפשרית, הוא דרוזן.

למען הסדר הטוב, נספר את הסיפור מההתחלה, כלומר דראפט 09'. הטורונטו רפטורס בחרו קלעי בגובה 1.98 מ' מאוניברסיטת דרום קליפורניה עם שם אותנטי ואקזוטי, שבעברו השתייך בדרך לא דרך לכנופיית ה-CREEPS הידועה לשמצה, כמעט הגיוני לגמרי בהתחשב בכך שמדובר ביליד קומפטון. בהחלט רקע "לא סימפטי". המספרים של דרוזן בשנתו הראשונה היו סבירים נטו (8 נקודות) לאור זאת שלצידו שיחקו האולסטר כריס בוש ו-וותיקים סטייל הידו טורקוגלו וחוזה קלדרון ובל נשכח את ה"סנסציה" אנדראה ברניאני.

בשנתו השניה דרוזן נראה הרבה יותר נינוח כש-בוש עזב למיאמי ודרוזן הצליח לא רק לפתוח בהרכב, אלא גם לאייש היטב את העמדה בה שיחק, עם ממוצע נקודות כפול משנה קודם לכן. "פליאוף" היא מילה גסה נכון לזמנים ההם בקנדה.
הממוצעים נשארו דומים בשנתיים הבאות, אך הכל השתנה כשהרפטורס הנחיתו לקראת עונת 13' רכז קצת שמנמן ולא אתלטי בלשון ההמעטה, שלא מפחד מכלום, בשם קייל לאורי מהיוסטון רוקטס. כמובן שבזמנו אף אחד לא התרגש מבשורה זו, שכן לאורי לא הוביל אף אחד לשום מקום בצורה אקטיבית עד אז. בין השניים נוצרה שותפות מרתקת על הפרקט ומחוצה לו וספק אם בעידן המודרני היה צמד רכז-קלעי מרשים ואפקטיבי כמוהם, שלא הגיע מאיזור סן פרנסיסקו. דרוזן הביישן פורח עם מעל 20 נקודות למשחק וזימון בכורה לאולסטר, לאורי מצידו מקבל את המפתחות פורמלית להוביל כדור.

משם והלאה מגמת השיפור הורגשה והרפטורים החלו להתבסס כמועמדים במזרח. שנתיים לקוניות של הדחה בסיבוב הראשון (נגד הנטס והוויזרדס) עוברות ובעונת 16' עשו את הבלתי אפשרי והגיעו עד לגמר מול לברון והקאבס. איך זה נגמר? כולם יודעים. דרוזן חטף את רוב האש מהמבקרים, בתור הכוכב הראשי.

עוד שנתיים עוברות, לברון שוב דואג לתייג את דרוזן וחבורתו כסימפטיים ותו לא כשזה מגיע לרגע האמת, ול-GM מאסיי אוג'ירי נמאס – דרוזן, שסחב את המועדון ועזר לשקם את התדמית שנעלמה בשנים של אחרי וינס קרטר, עבר לספרס במקום קוואי לנארד. רעידת אדמה והימור רציני אם זוכרים שקוואי חתם לעונה אחת בפועל.
ההימור השתלם בגדול והרפטורס, תוך עונה אחת, אלופי ה-NBA לראשונה בתולדותיהם. קוואי מוכתר למשיח ועוזב לקליפרס.

דרוזן? תודה ששאלתם, מדשדש כיום עם למרקוס אלדריג' בתחתית המערב זו שנה שניה ברציפות במטרה להכנס בקושי לפליאוף ולהיות אנדרדוג. לאלו שעוקבים, דרוזן כבר בשנתו השניה בגלות, כלומר בסן אנטוניו של פוסט השלישיה הנצחית טימי-מנו-טוני, משמע הצלחות מרובות הן לא מנת חלקו, וגם אם המאמן שנותן את ההוראות הוא פופוביץ– אין ספק שהקבוצה חסרה את הסדר הרובוטי וההרתעה שאפיינו את הספרס בשני העשורים האחרונים.

איך זה קרה? איך מהנסיך של הצפון, אולסטר, מי שעיצב את סגנונו בעקבות היורש המקורי – קובי – מוצא את עצמו עם אות קין בגודל של טקסס על קריירה שלמה, עוד לפני שפרש בכלל, בגיל 30 בלבד?

אז זהו, זוכרים את אלה מתחילת הטור שרואים בדרוזן לוזר? המשפט הבא בשבילכם: לברון ג'יימס הוא השחקן הכי טוב בעולם, אבל כשהוא מנצח אותך, תדע שזה כי הקבוצות שלו בנויות מראש לכך מאז 10'. ברגע שעזב את המזרח וקוואי הביא איתו את המנהיגות השקטה והנסיון, הרפטורס שינו פאזה וזאת בטח לא רק אשמתו של דרוזן – המועדון היה "חדש" וחלש מדי מנטלית מכדי ללכת עד הסוף מול קבוצה שכללה שלושה פרנצ'ייז פלאיירז בדמות לברון, קיירי אירוינג וקווין לאב, וזה בלי להזכיר את מארק גסול הוורסטילי שהצטרף באמצע עונת 19' לסגולים-לבנים.

אני מניח שמה שבאמת חשוב לי להגיד, מלבד מילות החיבה, הוא שדרוזן חייב לקבל הרבה יותר קרדיט על שהיה הפנים של המועדון בעידן חסר-זהות, גרם למיליונים להאמין שוב שזה בסדר לאהוד קבוצה קנדית ושהוא זה שכמעט הביא אותם אל הבאר, אחרי הכל טיימינג זה הכל בחיים. אליפות? לא ממש.