// מאת יריב קרן

גולדן סטייט של אמצע העשור הקודם הייתה אחת מקבוצות הכדורסל המלהיבות ביותר שידע המשחק. קבוצה ששינתה סדרי עולם בליגה הטובה בעולם ובמשך כמה עונות הteam to beat ב-NBA. בנוסף לכל אלו, היא הייתה הקבוצה השנואה עלי, בין היתר כי איימו לנשל מכס המלכות את שחקן הכדורסל האהוב עליי בכל הזמנים, לברון ג'יימס, וכי המשחק שלהם עצבן אותי, תסכל אותי וגרם לי בפעם הראשונה בחיי כעכבר כדורסל לומר: "אין דרך לעצור אותם".

אבל גם הקבוצה האדירה הזו, כמו כל אימפריה לאורך ההיסטוריה של כדור הארץ, סבלה ממשחקי אגו, ריבים ותככים בתוכה ובסופו של דבר, כמו כל קבוצת ספורט מקצועית, מפציעות שמשנות תכניות. סטף קרי הפך למוציא לפועל העיקרי של תוכנית המשחק של סטיב קר, אחד הקלעים הגדולים בתולדות המשחק שפשוט השתמש בסטף כאחד מנשקי ההתקפה הגדולים בתולדות המשחק. בנוסף לקרי, עלה לגדולה עוד קלע מדהים בשם קליי תומפסון, שבניגוד לראשון, הוא גם אחד הגארדים השומרים הטובים במשחק, אולי מהגדולים אי פעם. קליי, גארד חזק ואתלטי שבנוסף להגנה האדירה שהוא מציג כמעט מול כל שחקן אותו הוא שומר, מסוגל בערב נתון לקלוע 30 נקודות למשחק באחוזים מצוינים, מכל טווח על המגרש.
הצמד הזה, "הספלאש בראדרס" הפך את הכדורסל של גולדן סטייט למכונה משומנת שעוד לפני שצורף אליה קווין דוראנט, עשתה צרות לקבוצות הגדולות בליגה.

השינוי התודעתי שיצרו סטיב קר וחניכיו בצורה בה המשחק משוחק היום מורגש עד לרמת הילדים, כשאם לפני 20 שנה כל שחקן רצה להיות שאקיל אוניל ולדרוס את כולם עד הסל, היום המנטרה היא לזרוק ולזרוק מכמה שיותר רחוק, לפני שלמגן יש הזדמנות להגיב. הבעיה היא כמובן, שסטף קרי יש רק אחד, ואפילו קליי תומפסון יש רק אחד, אך למרות זאת, דור שלם של ילדים שגדלים עליהם מנסים לחקות את היכולת שלהם להעיף זריקה מכל נקודה על המגרש, ממש כמו הצמד מסן פרנסיסקו.

על הליגה הטובה בעולם עברה שנה מאוד מוזרה, בעקבות מות כמה מהאנשים המרכזיים בה כמו דייוויד שטרן, קובי ברייאנט וג'רי סלואן, בנוסף למגפת הקורונה שפקדה ועודנה עושה צרות ברחבי תבל. בקבוצה בצהוב כחול שאיבדה בפלייאוף הקודם את תומפסון לשנה שלמה, ובפתיחת העונה שעברה איבדה גם את קרי, הוחלט לקחת "שנת שבתון" מריצות פלייאוף וניסיון להתחרות על תואר, ולהתארגן מחדש אחרי גל הפציעות ועזיבתו של קווין דוראנט, שהשאירו וואקום מספיק גדול בשביל שהקבוצה תצטרך עונה שלמה כדי להתאפס על עצמה מחדש.

שבוע ויומיים לפני דראפט 2020, כל העיניים בישראל נשואות לילד הפלא דני אבדיה, שאמור להיבחר באחת מחמשת הבחירות הראשונות, ביניהן גולדן סטייט, שמחזיקה בבחירה השנייה בדראפט. כן, הם היו עד כדי כך גרועים העונה, וגם בזה הצליחו בצורה מסחררת. חשוב לומר שהצוות המקצועי של הקבוצה שומר את הקלפים קרוב מאוד לחזה ובניגוד לקבוצות אחרות הם לא מנדבים מידע רב לגבי מה הולך להיות המהלך שלהם עם בחירת הדראפט המצוינת בה זכו. אם ילכו עם הבחירה עד הסוף וינחיתו רוקי כשרוני בקבוצה, או יעשו עליה טרייד שיביא להם כוכב מתוסכל ממקום אחר (פול ג'ורג' ובן סימונס עוקבים בדאגה).

כך או כך, דבר אחד ברור ועליו אין וויכוח: האימפריה מסן פרנסיסקו חוזרת לסיבוב נוסף בליגה הטובה בעולם, כשהם ינסו להוכיח מה שלרוב לא הולך לאימפריות שנפלו להוכיח – הם כאן כדי להישאר ולעשות כמה שיותר נזק לאחרים כל עוד הם כאן. ואנחנו עכברי הכדורסל? נמשיך לריב בינינו האם מדובר בקבוצה מרושעת שהורסת את המשחק, או פשוט מעבירה אותו דור, אולי שניים, קדימה בזמן.