בשנה שעברה מערכת החינוך שמה את המוטו "האחר הוא אני" בראש סדר העדיפויות שלה, כחלק מתפיסת עולם של שילוב כל הקהילות והרבדים בחברה הישראלית לחברה בה כולם שווים.
ספורט, בעולם וגם בארץ, היה תמיד סמל ודוגמא לשילוב של קהילות ומיעוטים בתוך הזרם המרכזי. נכון שאצלנו לאחרונה מדברים יותר על הקיטוב והשלילה בנושא הזה (לה פמיליה וכו'), אבל עדיין הספורט יותר מחבר מאשר מפריד.

את המשחק של רישון מול נצרת ביליתי עם אבו אחמד, אוהד נצרת מושבע. אבו אחמד, כמוני, הוא אוהד שפוי אבל חצוי.
למה שפוי? כי הוא מבין שאם אחי נצרת שלו תעלה ליגה היא תקרוס כלכלית (הם כבר היו בסרט הזה).
למה חצוי? כי לאהוד קבוצה זה מהלב ולא מהראש, ולמרות שהוא אומר שהוא מעדיף להישאר בלאומית ולא לעלות לליגת העל, הוא משתוקק/מאוד רוצה/מקווה (מחק את המיותר) שהקבוצה תעלה. כי ככה זה אוהד אמיתי.

למה אני חושב ככה? כי אבו אחמד מפגין ידע עצום במה שמתרחש בקבוצה ומכיר את ההיסטוריה והיכולת של כל שחקן ושחקן בקבוצה. איפה הוא התחיל, איך הוא היה בנוער, להיכן עבר ולמה חזר, מתי הוא נסע למבחנים בחו"ל ולמה חזר. כמו כל אוהד גם הוא אוהב לנתח איזה עתיד הוא צופה לשחקנים הצעירים ונהנה לציין את מי שהוא סימן בעבר והצליח לו. ואני לא מדבר על שחקנים שקוראים עליהם בעיתונים, אלא על שחקנים מקומיים שרק שרופי כדורגל יכירו אותם. אתה מעורה כל כך רק אם אתה אוהב את הקבוצה שלך.

אבו אחמד, גר בנצרת ואוהד את הקבוצה שלו כמוני וכמוכם. אותו דבר בדיוק.

בהפסקת המשחק נכנס ליציע ספואן זועבי, כיום שחקן בני סכנין. הוא הגיע כדי לפגוש את האוהדים של רישון. לפני 3 שנים הוא הגיע לקבוצה, שחקן צעיר ואלמוני ומיד התחבר לקהל, גם בזכות היכולת, אבל בעיקר בזכות ההשקעה והמחוייבות, ואני מדבר על שחקן שגר בגליל ומגיע מסביבה שונה. גם המשפחה של ספואן, שליוותה אותו למשחקים, התחברה בצורה מדהימה לגרעין הקטן והמסור של אוהדי הקבוצה.

תגידו לי כמה פעמים ראיתם שחקן לשעבר של קבוצתכם מגיע ליציע לפגוש אתכם אחרי שעזב את הקבוצה? אני מנחש שזה פחות מאצבעות יד אחת.

בפייסבוק, אחרי המשחק, ראיתי שפיספסתי את האירוע הכי מרגש במשחק. ספואן כיבד את החבר'ה במגש בקלאווה וכנאפה טריים מהכפר שלו. פשוט ענק.

מסקנה: אף פעם אל תמהר לעזוב את המגרש, בטח אם אתה גר הכי קרוב…

ועכשיו ברצינות: אפשר לחיות ביחד. הדומה עולה על השונה. האחר הוא אני.