דמעות של אושר

19:15 ואני מזפזפ בטירוף בין שני המשחקים. כמה דקות לפני זה נכנסתי הביתה ובעודי מנהל שיחות בטלפון, עם אנשים שמשום מה לא רואים את המשחקים, ניסיתי להבין את יחסי הכוחות. מצד אחד, בערוץ 1, נבחרת ישראל בכדורגל מעיפה כדורים לשמיים בשאיפה (לשווא) שזהבי יצליח להשתלט על כדור טועה, יעבור את כולם ויכבוש, ומהצד השני, בערוץ 5, נבחרת ישראל בכדורסל מעיפה כדורים לשמיים בשאיפה (שמתגשמת) שליאור אליהו יצליח להשתלט על התקפה מסודרת ולסיים אותה עם זריקה משונה, אך אופיינית, ועוד 2 נקודות.

לא קלים חייו של אוהד נבחרת ספורט בישראל. אנחנו תמיד איטיים מדי, נמוכים מדי, לא מספיק עבים ולא מספיק דקים. למעשה לכל ספורט אנחנו נמצא סיבה למה הוא לא ממש בשבילנו. בנוסף, וזה תמיד מכעיס ומכאיב, אנחנו קורסים ברגעי האמת ומתעלים כשזה הכי לא חשוב. אנחנו מאוד קונסיסטנטים בלפשל כשזה חשוב.

אבל האמת היא שנבחרת הכדורסל שלנו קצת שונה בקטע הזה. אחרת איך תוכלו להסביר את העובדה שכבר התרגלנו לכך שנבחרת ישראל מעפילה בכל שנתיים לאליפות אירופה? ברור שאי אפשר להשוות את רמת הפופולאריות של נבחרות הכדורגל באירופה לנבחרות הכדורסל, אך מצד שני אי אפשר לזלזל בעובדה שיש מדינות שהתברכו בגנים הרבה יותר משובחים מאיתנו, עם כמות תושבים גדולה פי כמה ועם תרבות ספורט הרבה יותר מוצלחת משלנו ועדיין אנחנו מצליחים להקדים אותן, שנה אחר שנה, אליפות אחר אליפות, בדירוג הנבחרות הטובות באירופה. מרגש. מרגש כמעט כמו לראות את ארז אדלשטיין בוכה אחרי נצחון על פינלנד…

כשנבחרת הכדורסל סיימה להקפיץ על המגרש במונפילייה, הצטרפתי שוב לשידור מהמבצר של גוטמן בונפרטה (לא יודע למה אבל המילה מונפילייה תמיד מזכירה לי את נפוליאון…). הנבחרת, שכבר כל כך התרגלה להגן, שכחה שמותר לעבור את החצי. גם במעט הפעמים שהצליחה להניע את הכדור, נראה היה שלאף אחד אין אינטרס באמת להפחיד את החברים של בייל. מצד אחד הטקטיקה הזאת, שהזכירה את המשחקים של מכבי תל אביב נגד פלזן ובאזל בחוץ, הוכחה כמוצלחת, אבל מצד שני התברר שכשאין מאחורי זהבי שחקנים עם יכולת מסירה סבירה (ניר ביטון במופע איבודים מטריד ונאתכו ללא אף ניסיון מסירת עומק), משחק ההתקפה של ישראל פשוט לא רלוונטי.

גם המשחק הזה נגמר עם שמחה, אבל הוא היה הרבה פחות מרגש. אפשר להעריך את משחק ההקרבה הישראלי, אבל כנראה שהמשחק הזה לא ייכנס לקטלוג של מנהלת הליגות כאשר היא תרצה למשוך ילדים צעירים לענף. ההכרעה עוברת למשחק הבית בחודש הבא נגד קפריסין ואנחנו יכולים, בנתיים, להמשיך לחלום שגם גוטמן יתועד לאחר אותו משחק מתראיין כשהוא על סף דמעות.

אז מה למדנו מהערב הזה? נבחרת ישראל בכדורסל מפיקה מעצמה 130% בכל ערב, נבחרת ישראל בכדורגל מראה אופי נדיר, ארז אדלשטיין הוא איש הספורט הכי מרגש בטלוויזיה וטל בן חיים (החלוץ) נעזר בכישופים כדי למנוע שיר של בייל (אם לא ראיתם את הסרטון הזה אתם לא יודעים מה אתם מפספסים). האמת? לא משנה לי מה הם יעשו, רק שיתנו לנו לבכות דמעות של שמחה.

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!