דירוג האירופאים הגדולים בתולדות ה-NBA – מקומות 5-1

כשדונצ’יץ’ ופורזינגיס שורפים את הפרקט בדאלאס, כשסאבוניס הופך מ”הבן של” לשחקן חשוב מאד בפייסרס וכשבאטום, גובר ורוביו פשוט מסרבים להיגמר, קשה להתעלם מהעובדה שהשחקן האירופאי פשוט פורח בליגת ה-NBA. אך השאלה הגדולה היא מי מבין כל השמות הנפלאים הללו באמת ייזכר בתור אחד מהגדולים ביותר ומי ייעלם בין דפי ההיסטוריה העמוסים של הליגה הטובה בעולם? כל התשובות בדירוג 20 האירופאים הגדולים ב-NBA בכל הזמנים.

למקומות 16-20

למקומות 11-15

למקומות 6-10


מקום 5 – ארבידאס סאבוניס (ברית המועצות, ליטא)

התקופה של סאבוניס ב-NBA הייתה קצרה למדי – 7 עונות בלבד ליתר דיוק. בכל אותה התקופה, שיחק הליטאי בקבוצה אחת ויחידה שמעולם לא הייתה פקטור משמעותי בליגה הטובה בעולם, פורטלנד טרייל בלייזרס שמה. אז מדוע בכל זאת סאבוניס נמצא במקום כל כך גבוה ומחמיא בדירוג האירופאים הגדולים בתולדות הליגה? מפני שגם בארצות הברית הבינו שהתופעה הליטאית הייתה גדולה מדי, היסטורית מדי וגלובלית מדי מכדי שהיא תשרור על ליגה אחת בלבד.

סאבוניס היה עושה עוול לאוהדי הכדורסל העולמי אם הוא היה בונה את הקריירה שלו אך ורק ב-NBA, מפני שאת ההשפעה שלו לא היה ניתן לתחום לליגה אחת, לקבוצה אחת או אפילו לנבחרת אחת. סאבוניס היה מי שהפך את ז’לגיריס לדבר הכי חם בברית המועצות ואת ליטא לאחת הנבחרות הטובות באירופה, עוד לפני שהניילונים הוסרו מכיסאות העור בבית הנבחרים ברפובליקה הבלטית הטרייה. סאבוניס היה השחקן הטוב ביותר בקבוצה הטובה ביותר באירופה, ריאל מדריד ואף עשה את הבלתי יאומן והצליח להפריח את השממה בויאדוליד הקטנה, כך שאפשר להבין מדוע הסנטר הליטאי פשוט לא היה יכול להשתקע בליגה אחת, גדולה ככל שתהיה.

 

כשחקן, סאבוניס היה שתלטן במלוא מובן המילה. הוא היה סנטר ענק, גבוה ורחב, מעטור בשערות ובמגני זיעה שלא השאיר מקום לאף שחקן אחר בצבע. סנטרים מקומיים ענקיים לא פחות, כדוגמת שאקיל אוניל, ניסו לכבוש לא פעם את הצבע מידיו הגדולות של סאבוניס, אך לרוב הם נכשלו במשימתם. סאבוניס היה שחקן דומיננטי על המגרש ואדם דומיננטי מחוצה לו, הוא היה מישהו שפשוט לא כדאי להתעסק אתו.

כיום לשחקנים כמו סאבוניס אין מקום ב-NBA, שחקנים שכמותו היו נבעטים בן רגע אל החור המזרח-אירופאי ממנו הם באו, אך אנו מדברים פה על תקופה אחרת – שלהי שנות התשעים, העידן בו ה”באד-בויז” של דטרויט, דניס רודמן ורג’י מילר שלטו בענף, ובתקופה זו שחקנים כמו סאבוניס היו נחשבים לנכס ולא למטרד. סאבוניס היה “באד-בוי”, אך כזה עם קלאס. שחקן פרובלמטי ובלתי צפוי שמצד אחד מסרב שוב ושוב לפורטלנד שבחרה בו בדראפט ואף נוטש אותה בסופו של דבר לטובת קבוצת נעוריו, אך מצד שני גם גלדיאטור אמיתי שנתן הכל למען השחור-אדום-לבן של הטרייל בלייזרס.

פשוט מדהים לראות כיצד הכדורסלן מברית המועצות, שהגיע כמה שנים בודדות לאחר תום המלחמה הקרה, הצליח להתאים כמו כפפה ליד לרוח התקופה ב-NBA. או שאולי ליגת ה-NBA התאימה את עצמה אליו?

סאבוניס, שאקיל אוניל
Credit to “Arvydas Sabonis – Legenda” Facebook page


מקום 4 – פאו גאסול (ספרד)

העולם הוא במה וכולנו שחקנים. עולם הכדורסל הוא במה ופאו גאסול היה אחד הפרפורמרים הבולטים בכל הצגה או מחזה שהעלה הענף הכתום בשני העשורים האחרונים. מה שהתחיל בשמועה על סנטר לוחמני ואינטליגנט שמככב בגיל צעיר מאד בקבוצת הבוגרים של ברצלונה, הפך במהרה לבחירה השלישית בדראפט. אטלנטה הייתה זו שבחרה, אך הפכה תוך שעות בודדות  גם לזו ששוב מפספסת את הפוטנציאל העצום, וממפיס, שיזמה טרייד והציעה להוקס את עבדור-רחים, זכתה בגאסול הצעיר.

התמורה כמובן לא איחרה לבוא – תוך חודשים מספר הפך גאסול לשחקן המוביל בממפיס בכל פרמטר אפשרי, מאחוזי קליעה מהשדה ועד לחסימות. בסוף העונה זכה גאסול בתואר הרוקי המצטיין של השנה, מה שהפך אותו לראשון שעושה זאת במדי ממפיס ואף לזר הראשון שזוכה בכלל בתואר זה.

במשך ששת השנים הבאות, הייתה ממפיס קבוצה של איש אחד. גאסול הפך למלך של טנסי, הוא שבר את כל השיאים האישיים בקבוצה (עזב את ממפיס עם 12 שיאים אישיים) ואוהדי הגריזליס אף הכתירו אותו בתור השחקן הטוב ביותר אי פעם שלבש את המדים התכולים של ממפיס. בינתיים, בלוס אנג’לס רקמו תכניות אחרות עבור גאסול, הם רצו לקחת את הכוכב הכי הגדול בהצגה של ממפיס ולהפוך אותו לשחקן המשנה בהופעת היחיד הכי נוצצת בליגה – זו של קובי בראיינט. לוס אנג’לס לייקרס נאלצו להיפרד משלושה שחקנים ומבחירת הדראפט הטרייה, מארק גאסול, עבור אחיו הבכור של האחרון, פאו.

 

אור הזרקורים בסטייפלס סנטר קסם לגאסול – הספרדי נכנס בטבעיות לחמישייה והעמיד ממוצעים מכובדים למדי. ככל שהזמן עבר, והפלייאוף התקרב, הבינו בלייקרס עד כמה גאסול היה שחקן כל כך חשוב עבורם. למעשה, ירידה ביכולתו האישית של גאסול בסדרת הגמר הובילה באופן ישיר להפסד של הלייקרס נגד יריבתה המושבעת מהמזרח, בוסטון. אך בפועל, אותו ההפסד הצורם בגמר 2008 לא שבר את גאסול, אלא רק חיזק והעצים אותו.

בשנים שלאחר מכן שום דבר כבר לא היה יכול לעצור את הקטלוני – הוא החל לעלות לפרקט כמו שור זועם, כל יתר קבוצות הליגה נדמו בעיניו למולטה אדומה. גאסול התחיל לטרוף את הצבע, לקלוע באחוזים גבוהים ולדרוס את יריביו ללא רחם. הוא לא חש רגשי נחיתות מול בוסטון החזקה מולה השיג את נקמתו בגמר 2010, לא מצמץ מול פופוביץ’ או לברון וכמובן לא ספר את ממפיס. שיתוף הפעולה בין גאסול לבראיינט התגלה כקטלני במיוחד והשניים הובילו את הלייקרס לשתי אליפויות רצופות.

המסע של גאסול ב-NBA לא נגמר בלייקרס, הוא המשיך לחוות את הליגה גם לאחר ימיו בעיר המלאכים והליגה המשיכה לחוות אותו – הבולס ראו את גאסול בתור המושיע שיוציא אותם מהבוץ בו הם מתבוססים מאז ימי ג’ורדן. לאחר שעזב את שיקאגו, פופוביץ’ מיהר לקפוץ על המציאה והחתים את גאסול לשלוש עונות. אפילו מילווקי ניסתה לזרוח לראשונה בתולדותיה בעזרת שירותיו.

בעשרים השנים האחרונות היה ניתן למצוא את פאו גאסול בכל פינה ופינה ב-NBA, הוא נחשב לאחד השחקנים הראשיים בסצנת הספורט היוקרתית בעולם ואין ספק שפאו גאסול היה ועודנו אחד מעמודי התווך של הכדורסל המודרני, העולמי והאירופי כאחד.

פאו גאסול
Credit to “pau gasol” Facebook page

 

מקום 3 – טוני פארקר (צרפת)

טוני פארקר הוא שחקן מורכב, במובן החיובי של המילה. המורכבות שלו גרמה לכולם להתחבר אליו, מרומנטיקנים חסרי תקנה ועד לאוהדי הניצחונות והסטטיסטיקות.
מצד אחד מדובר באדם חם ולבבי שאוהב את משחק הכדורסל על כל צורותיו, בין אם זה הכדורסל הכמעט מדעי של פופוביץ’ או הכדורסל הפשוט יותר שמשחקים בבית, בליגה הצרפתית. מצד שני, פארקר הוא כדורסלן שמגיש את המשחק שלו קר, חד ומדויק. במשחק של פארקר אין מקום לרגשות, מה שפופ היה צריך ללמד את יתר חניכיו, כבר היה נמצא “בילט-אין” אצל פארקר. עבור אוהדי סן אנטוניו, פארקר הוא השחקן המושלם, האיש שריכז סביבו את כל המשחק של הספרס ומימש את תורת הכדורסל של פופוביץ’ על הפרקט. עבור אוהדי מיאמי, פארקר הוא הנבל ששם את המחיצה בינם לבין הבולס, בין ג’ורדן לבין לברון וגדע את ההגמוניה שלהם עוד לפני שהיא התחילה.

פארקר הוא פופוביץ’ בגופייה. המאמן האגדי של סן אנטוניו עקב אחרי הצרפתי עוד מימיו במחנות הקיץ של נייקי והשאר, היסטוריה. פופוביץ’ הפך את פארקר לבן טיפוחיו, הוא דאג שפארקר יקבל את הקרדיט הראוי כבר בעונת הרוקי שלו, וכשההנהלה חשבה להיפטר ממנו תמורת עוד כמה דולרים, המאמן האמריקאי הגן על פארקר בגופו. אפשר לומר שהשניים גם די דומים – שניהם סופר-סטארים ענקיים שלקח להם זמן להבין שהם כאלה.

 

פופ התחיל את פריצתו הגדולה כמאמן תחת צלו של פיל ג’קסון ופארקר תמיד היה נחשב לנושא הכלים של דאנקן – רק באליפות השלישית שלו זכה הצרפתי בתואר ה-MVP של סדרת הגמר. אך בפועל, השניים הללו היו הגורמים המשמעותיים ביותר באידיליה של הספרס בעשרים השנים האחרונות. פופוביץ’ מלמד את תורת המשחק שלו בתיאוריה ופארקר מיישם אותה על הפרקט, מנצח על התזמורת של סן אנטוניו ומשמש בתור השחקן המאזן בקבוצה הכי דורסנית וקשוחה בליגה.

החשבון הוא פשוט. אם פופוביץ’ הוא אחד המאמנים הגדולים בתולדות המשחק, אז פארקר הוא אחד הרכזים הטובים בהיסטוריה, אין ספק בכך. אבל עזבו אתכם מספקולציות וממספרים, במשך 17 עונות, ערב אחר ערב, בעידן שבו קרבות הציוצים בטוויטר החליפו את המלחמות שעל הפרקט, טוני פארקר הציג את הכדורסל הכי כן שהיה פה. בראיון הפרישה שלו במקום לדבר על תארים או הישגים אישיים, הצרפתי הסתפק ב”אם אני לא יכול להיות יותר טוני פארקר ולהתחרות על האליפות, אין לי רצון יותר לשחק כדורסל”. כי כזה היה פארקר, הכדורסל חשוב לו יותר מכל, וכשהוא הבין שהוא כבר לא יכול להציג בכל ערב מחדש את הגרסה הטובה ביותר שלו, הוא פרש. בלי מסעות פרידה ובלי בולשיט.

טוני פרקר
Credit to “Tony Parker” Facebook page


מקום 2 – דראז’ן פטרוביץ (יוגוסלביה, קרואטיה)

תרבות הפנאי היא לפני הכל בריחה. בריחה מחיי היום-יום המשעממים והאפורים אל אור הזרקורים של הספורטאים, השחקנים והזמרים. אוהדי הספורט אוהבים את תרבות הפנאי שלהם שמחה וחיה. לטרגדיות אין מקום בספורט. הן מזכירות לנו את המציאות האמיתית שיכולה לעיתים להיות עגומה, לא הוגנת ואף אכזרית.

דראז’ן פטרוביץ’ מעולם לא הוביל את קבוצתו לאליפויות רבות כמו פארקר או שיתף פעולה עם הכוכבים הכי גדולים בליגה, כפי שעשה פאו גאסול. יודעים מה? עונת הרוקי של פטרוביץ’ הייתה הרבה פחות טובה מזו של לוקה דונצ’יץ’. ועדיין, דווקא דראז’ן פטרוביץ’ היה האיש שהצליח להיכנס לכל אוהדי הכדורסל ברחבי העולם אל המקום הכי אמיתי בלב שלהם.

את דראז’ן פטרוביץ’ כינו “המוצארט של הכדורסל”, זהו לא סתם הספד, זו האמת. הוא היה האיש ששם את הספורט הקרואטי על המפה לאחר פירוק יוגוסלביה. הוא הביא את קרואטיה אל גמר אולימפיאדת ברצלונה 1992, אותה אולימפיאדה בה נולדה נבחרת ה”דרים טים” המקורית של ארה”ב, מולה נלחם במעמד הגמר כמעט לבדו. פטרוביץ’ הפך את ציבונה זאגרב לאימפריה ואת ריאל מדריד לקבוצה הכי אימתנית ביבשת. תשאלו את אוהדי מכבי והפועל תל אביב הוותיקים מה היו התחושות בהיכל כשפטרו עלה אל הפרקט. פורטלנד לא חשבה פעמיים לפני שהיא הנחיתה אותו באורגון על אף שלא שיחק דקת משחק בודדת בשום תיכון או קולג’ בארצות הברית (דבר שלא היה מקובל בעליל באותן שנים). הנטס ראו בו את שליח האל הקרואטי שיהפוך אותם לקבוצת צמרת. כל דבר שפטרוביץ’ נגע בו, הפך לזהב. הוא היה מאיר אולמות, ערים ומדינות, זו לא קלישאה, הוא באמת היה כל כך מיוחד.

 

4 השנים שלו ב-NBA הספיקו לחלק גדול מאוהדי הכדורסל להכתיר אותו בתור הכדורסלן האירופי הגדול ביותר בהיסטוריה. כשפטרוביץ’ הגיע לראשונה ל-NBA הוא נבחר במקום ה-60, השנה הייתה 1989 וקברניטי קבוצות הליגה עדיין קיבלו את כל עניין הזרים בחשש מסוים. 23 שנים לאחר מכן אפילו לברון ג’יימס, שמכיר את פטרוביץ’ רק מהסיפורים והקלטות, אמר בראיון שהוא הזר הטוב ביותר בהיסטוריה של הליגה.

מוסר העבודה שלו, הצעד האירופאי המושלם, הזריקה העדינה והקטלנית והיכולת שלו לקרוא את המשחק ולזהות את נקודות התורפה של היריבה כבר מהפוזשן הראשון, הפכו את דראז’ן לאגדה בחייו ובמותו. ב-28 שנות חייו השאיר אחריו פטרוביץ’ מורשת אדירה ומיליוני אוהדים בזאגרב, דרך מדריד ותל אביב ועד ניו-יורק שמכירים בו בתור אגדת הכדורסל הכי משפיעה באירופה.

מעבר למספרים, לשיאים ולתארים ישנם גם אנשים וסיפורים, ולסיפור של דראז’ן פטרוביץ’ לא היה ולא יהיה שני לו. זוהי האגדה על נער הפלא שעשה פשוט מה שהוא רוצה על כל פרקט ברחבי הגלובוס – מיד אליהו ועד המדיסון סקוור גארדן שנגדעה בצורה הכי טרגית שניתן להעלות על הדעת.

דראז'ן פטרוביץ', מייקל ג'ורדן
Credit to “Historia NBA” Facebook page


מקום 1 – דירק נוביצקי (גרמניה)

רונאלדו או מסי? לברון או ג’ורדן? הביטלס או קווין? העולם מלא בשאלות, על כל אתלט, אישיות או יוצר גדול ככל שיהיה, תמיד יהיו תהיות וגלגולי עיניים. על נוביצקי – לא. כולם מסכימים שהוא הספורטאי אירופאי הגדול ביותר אי פעם שדרך בארצות הברית, בכל ענף שהוא.

יתירה מכך, דווקא נוביצקי הגרמני הצליח להזכיר לאוהדי הכדורסל האמריקאי משהו ישן, טהור יותר וטוב יותר. הוא היה תזכורת חיה לעידן נשכח בו כששחקן היה מנשק את הסמל, הוא באמת היה מתכוון לזה. מעין מציאות הזויה ורחוקה בספורט העולמי בה המועדון היה לפני השחקן. לרוב השחקנים שהיו נשארים באותה קבוצה לאורך כל קריירת המשחק שלהם הייתה זיקה כלשהי לאותה העיר או המדינה שהקבוצה מייצגת. לנוביצקי הבווארי לא היה שום זיקה מוקדמת לדאלאס, ספק אם הוא שמע כלל  על העיר הטקסנית לפני שנבחר בדראפט על ידי המאבס, אך זה לא הפריע לו לתת את כל כולו בשביל דאלאס.

 

ב-21 שנותיו ב-NBA, נוביצקי היה דאלאס ודאלאס הייתה נוביצקי. כשמעמד השחקן האירופאי בליגה התערער, הזכיר נוביצקי לראשי הקבוצות שגם אירופאים יכולים להיות השחקנים המובילים בכל קבוצה בליגה הטובה בעולם. פטרוביץ’, מרצ’ולוניס ודיבאץ’ היו החלוצים, נוביצקי היה זה שתקע באופן קבוע ורשמי את דגלה של היבשת הישנה ב-NBA. הוא היה האירופאי הראשון שזכה בתואר ה-MVP, הוא היה האירופאי הראשון שהוביל קבוצה לאליפות כמעט לבדו ולמעשה היה בו הכל – נוכחות מרשימה, אופי חיובי, חכמת משחק, משחק הגנה עוצמתי, לוחמנות וזריקה מושלמת מכל טווח אפשרי, במיוחד כאשר היד של היריב עומדת מול פניו של הגרמני ומסתירה לו את הסל.

תשאלו אנשים מי השחקן הגדול בתולדות בוסטון – תקבלו 2-3 אופציות, תשאלו מיהו הגדול ביותר שלבש את מדי הלייקרס – ישיבו לכם 4-5 שמות. אך לא נוביצקי, נוביצקי הוא יחיד במינו. מה שג’ורדן היה עבור הבולס, מה שאלביס היה עבור הרוק ומה שפדרר היה עבור הטניס, היה נוביצקי עבור הכדורסל האירופאי ועבור דאלאס – קונצנזוס, אגדה שפשוט אף אחד לא יכול לערער עליה.

דירק נוביצקי שחקן
Credit to “Dirk Nowitzki” Facebook page.
 
   

4 תגובות

  1. Avatar

    כשמדברים על פורץ דרך … פטרוביץ נכנס מהדלת האחורית ושם ממוצעים של מעל 20 נקודות, הוא הראשון ששימש ככוכב של הקבוצה שלו . מעבר להכל פשוו שחקן מטורף

  2. Avatar

    איך ריק סמיטס הולנדי לא ב- 20 הגדולים של nba

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח