אחד הנושאים הכי מעניינים כיום, מלבד כמובן פגרת הקורונה והמשמעויות סביבה, עוסק בהשוואת שחקנים בהקשר למספר האליפויות שכל אחד לקח – האם הוביל, כמה קלע באותה עונה, מי שיחק לצידו ובאיזה שלב בקריירה כל זה קרה. אני לא מחובבי הז'אנר, אך במקרים מיוחדים בשמחה אביע דעתי, שכן הגיעו מים עד נפש.

למשל הסיטואציה המביכה שבוודאי רוב אוהדי ועכברי הכדורסל מכירים, בין שאקיל אוניל, צ'ארלס בארקלי ודריימונד גרין, לגבי אי-יכולתו של בארקלי "להבין" את הטובים והגדולים באמת מאחר ולא הביא אליפות בכל שנותיו בליגה. למה זה מטריד אותי? ראשית, ניתן רקע על הנפשות הפועלות:

שאקיל אוניל

מה הוא זוכר: הסנטר הכי דומיננטי בעידן המודרני, כריזמה עד הירח, הר-אדם במלוא מובן המילה, זריזות רגליים בלתי רגילה יחסית לגודלו והרבה רגשות שנאה כלפי החישוק, הם רק חלק מדמותו של שאק דיזל.
שאק אנד קובי בל.א מביאים 3 אליפויות, כש- שאק בפרונט, וזה נכון גם במיאמי של 06' עם דוויין ווייד ילד הפלא.

מה הוא לא זוכר: שלא הצליח להביא אליפות באורלנדו, קבוצה שהיתה אמורה להכנס לספרי ההיסטוריה עם פני הרדאווי, רכז מהולל, אתלט בחסד עם ראיית משחק נדירה, ניק אנדרסון ודניס סקוט הצלפים והוראס גרנט הקשוח, על אף העובדה שנחשבו לפייבוריטים נגד היוסטון רוקטס ב-95'.
שנה עוברת ושאק עוזב ל-לייקרס, מתחבר עם האולסטרים לעתיד אדי ג'ונס, ניק ואן אקסל וילד חסר נסיון על תקן פני, שדילג על הקולג', בשם קובי בריאנט. שלוש שנים לא מוצלחות במיוחד קבוצתית עוברות וגם שם שאק "מואשם" כמוביל עם מספרים נהדרים אל מול נפילות בפליאוף.

דרייב תחרותי וחולני מצד קובי למלא את נעליו של מייקל ג'ורדן שפרש בין לבין, והגעתו של הזן מאסטר, פיל ג'קסון ב-00' כמאמן, הם אלה שמינפו את עליונותו הפיזית של הדיזל עד לכדי טרי-פיט. הסכר נפרץ רק אחרי שקובי מרים את הממוצעים, משחק תפקיד קריטי ביותר בקלאץ', מוכיח לכולם שיש יורש למייק, ואף כופה את רצונו על הקבוצה, וזה מבלי להזכיר את הפוקסים של רוברט הורי נגד הקינגס ב-02' ודרק פישר נגד הספרס ב-04'.

האליפות האחרונה של שאק תגיע כשהוא מעבר לשיא בגיל 34, ושוב יש ילד חדש ומאוד כשרוני בשכונה שגם לוקח את ה-MVP בגמר מול דאלאס, ווייד, ולצידם קבוצת אולסטרים לשעבר כגון גארי פייטון, אנטואן ווקר, אלונזו מורנינג וג'ייסון וויליאמס. ברור ששאק הוא המפתח להכל, אבל בלי ווייד ספק אם פרוייקט 'אחוזת ראשונים' הזה מגיע לאנשהו משמעותי.

דריימונד גרין

מה הוא זוכר: גרין הגיע לגולדן סטייט לא בתור כוכב זה בטוח, ומזכיר בצורה מסוימת את בארקלי בזכות הפה הגדול, מבנה הגוף ה-לא מרשים ורוח הקרב שעזרו לו להשתלב ולהפוך לדבק והמנוע המנטלי של הווריירס. כולנו כבר מספיק זמן על כדור הארץ בשביל לדעת מה חשיבותה של קבוצה זו ואיך שינו את נוף הכדורסל בעולם כולו באופן אורגני כמעט לחלוטין.

מה הוא לא זוכר: לא ארבה במילים, מלבד להזכיר שגרין אף פעם לא היה ולא יהיה פרנצ'ייז פלאייר כמו בארקלי ואיתו משחקים שניים מהקלעים הכי טהורים והמוכשרים אי-פעם, סטף קארי וקליי תומפסון. בל נשכח את קווין דוראנט הקטלני שהצטרף לחגיגה ונתן מעצמו 3 עונות עוצמתיות כדי שסופסוף יורידו אותו מרשימת ה"לוזרים". כולם יגיעו להיכל התהילה במוקדם או במאוחר, מתכון שהוליד 3 אליפויות חד-צדדיות ב-5 השנים האחרונות.

צ'ארלס בארקלי

מה שאק וגרין זוכרים: שמדובר באחד שרואה את עצמו קודם כל, שחווה כמה תקריות אלימות ו/או מביכות על המגרש ומחוצה לו, שזה לא עבד בפילדלפיה בערך 8 שנים וכשכן הגיע לגמר ב-93' עם פיניקס, הפסיד.
ביוסטון של 96', עם אולג'ואן ודרקסלר, ניסה ונכשל לגנוב טבעת ב"סופר טים" מזדקנת ולבסוף רכב אל השקיעה בידיים ריקות.

מה שאק וגרין לא זוכרים: שזה אולי ה-PF הכי מעניין שראתה הליגה עד אותו זמן ובכלל, בארקלי ידע לזוז עם ובלי הכדור כמו ברק, לקלוע היטב ולשאוב ריבאונדים כאילו היה יותר גבוה מה-1.98 מ' שלו, משמע אנדרדוג אולטימטיבי בעמדתו.
הוא נבחר ע"י פילי כשמוזס מאלון ודר' ג'יי היו בדרך החוצה, ובוסטון ודטרויט שולטות במזרח של האייטיז. בפיניקס היה ה-כוכב ה-בלתי מעורער של הסאנס עם אחלה צוות מסייע, ללא סייד קיק איכותי אמיתי ברמה של בריאנט/ ווייד (סליחה קווין ג'ונסון ודן מארלי) ושהבולס היו ה-קבוצה של הניינטיז במבט לאחור עם סגל עמוק מאין כמוהו, בהנהגת ישו השחור מספר 23 וסגנו המדופלם סקוטי פיפן.
התקופה ביוסטון אכן היתה אמורה להקל על צ'ארלס להשיג אליפות אילולא היוטה ג'אז עם מאלון וסטוקטון שיחקו חזק ונכון יותר בסדרת גמר המערב 97', שהוכרעה בשניות הסיום במשחק מספר 6.

עד כאן לגבי הרזומה של השלושה שלא מפספסים אף הזדמנות לעקוץ זה את זה בשידור חי וחוזר. זה צורם בעין ובאוזן כי בלי לשים לב, הם נוהגים בבריונות "מעודנת" ומחזקים את תרבות מעברי הכוכבים לקבוצות בעלות סיכוי מיידי ללקיחת אליפות. כן, זה מצטלם מעולה ומעורר דיונים מרובים בסושיאל מדיה, וגם אם מגיע לבארקלי במובן מסוים, כי מוציא מהפה רעשים לא ברורים לעתים (מבטא חזק באדיבות מדינת אלבמה) ונחשב לעצלן בשורה התחתונה (פיפן ברח בתום עונה אחת בלבד לצידו ב-99'), אסור לבטל את דעותיו ותרומתו ההיסטורית או להתנות אותה לפי מספר הטבעות שברשותו, ביחד עם אלו של אגדות אחרות סטייל פטריק יואינג, מאלון וסטוקטון ועוד כאלה שנולדו בסיקטיז לצערם, העשור בו נולד מייקל.

אני מניח שמה שבאמת חשוב לי לבטא פה נוגע לקלות שבה דיונים כיום מידרדרים לרמת הטבעות מהר מדי ואין הרבה הבנה וההערכה כלפי המסלול שכל כוכב עשה עד להנפת הגביע. גם אם בארקלי לא הצליח והוא רק דוגמא, היכולת להשלים עם עובדה זו נותנת ארומה מרגשת יותר כשבוחנים את דפי הסטטיסטיקה.
חוץ מזה, כמה אנשים בעולם יכולים להגיד שעשו לשאק את הדבר הבא ונשארו בחיים לספר על כך? חתיכת הישג:

נ.ב, אם מישהו מתגרה באדם אחר אני לחלוטין מבין את הצורך להשיב, רצוי רק לזכור "מאיפה באת" ולא סתם להשיב את המובן מאליו.