מי לא זוכר את הזמנים ההם, הא? כשהשחקן האהוב עליך הטביע על השחקן השנוא עליך, כשהטראש טוק היה שווה משהו, כשהקבוצה ההיא הביאה ריצה מטורפת בעונה הכי משוגעת שידעה הליגה מימיה, או כשמשחק האולסטאר גרם לך להתרגש… כן חברים, אני מדבר על כמעט כל עונה אפשרית שאתם מבוגרים מספיק בשביל לזכור, לפאר ואף להאדיר – עיין ערך "גלוריפיקציה".
לפני מספר שנים קולגה שלי ענתה לאיזה משפט שהיה לי מאוד חשוב להגיד ב: "נראה לי שאתה סתם עושה לזה גלוריפיקציה." אני מודה, באותו רגע יכול להיות (בדגש על יכול) שהיא צדקה, אבל בי התחולל ויכוח פנימי האם לא לוותר ולהחזיר לה בעוקצנות מעודנת שזו דעתי. מי היא שתגיד מה חשוב לי ומה ראו עיניי?
לכן, כשחברים או סתם כאלה שמרגישים צורך להקטין את התחושות, מזכירים את המילה הזאת, זה מתסכל ביותר ממובן אחד, כי להביע דיעה מנקודת זמן כלשהי על ציר החיים של כל אחד מאיתנו פירושה להפגין רגש ולאו דווקא כזה שמתאר שלמות. קחו אותי לדוגמא, בקושי הספקתי להרגיש את שנות ה-90 ב-NBA וזה בערך הדבר היחיד עליו הייתי מוכן לשלם כדי לראות. איך זה הגיוני? האם אני מאדיר תקופה שלא חוויתי? מה זו אשמתי שנולדתי בשנה מסוימת ופיתחתי תחביבים מסוימים שגרמו לי לפספס עשור אגדי של ליגה אגדית? איך זה מתיישב בכלל עם העובדה שהשחקן שהכי אהבתי (קובי, ז"ל) הגיע לגדולה רק בעשור שבא לאחר מכן? למה כשסיאטל עברה לאוקלהומה וכששרלוט עברה לניו אורלינס ואז הוקמה מחדש כ-בובקטס האומללים זה נתפש באופן כה עלוב, אבל כשאורלנדו, מיאמי, וונקובר וטורונטו הצטרפו, כל אחת בזמנה, זה נראה טבעי לגמרי? (המדים של שתי האחרונות, אוי כמה חסר לי).
התשובה: כי מדובר בעטיפה אחרת, בסגנון מחשבה אחר ותמים יותר, הלך-רוח ספק פרימטיבי ספק ילדותי, באפקט ראשוניות ובהתאגדות קוסמית של צירופי מקרים (נכון, גם קפיטליזם) שנתנו טעם שלא יחזור על אף המגרעות.
נכון, אני משוחד וכל דיון המתייחס לזמננו אל מול עשרים ומשהו שנים קודם בכלל לא בר-השוואה, אבל תאמינו לי שאני מנסה, באמת. לדעת חלק מכם הסושיאל מדיה זה הדבר הכי טוב שקרה מבחינה שיווקית? אחלה, אבל אני לא מסתכל על זה כביזנס מן. מגניב לכם שאפשר לשלם על מנוי דרך אפליקציה שתראה לכם משחקים באמצע הלילה? תענוג, אבל אני עברתי את הגיל של להתעורר בשעות אלה ככה סתם, אלא אם הילדה צריכה אוכל.
שוב, זה לא מגיע ממקום של התנשאות או רצון להתנגח עם בני הדור הנוכחי, שמקדשים כל סטורי של לברון או סטף, זה ממגיע ממקום של הרצון להסתקרן מעצם המיסתורין, לא לדעת באמת מה קורה מאחורי הקלעים, לחכות לאיזה עיתון או ל'חדשות הספורט' של הלילה הבא כדי לדעת מי ניצח (או ESPN /CNN השם ירחם).
זוכר אנוכי את ימי החריקות של האינטרנט מודל 2001 עד שהעמוד היה נטען והייתי מגלה מה קרה בזמן שישנתי כילד בן 13, את איך שזה היה מעיק עליי אם קובי הפסיד יום שלם אח"כ, ואיך ביקשתי מאבא להקליט משחקי אולסטאר בוידאו. עכשו תשאלו בן כמה אני? לא רלבנטי.
המילה "גלורפיקציה" מקוממת כי לא כל אנקדוטה היתה מושלמת. מייקל לא קלע כל זריקה שלו, גרנט היל לא היה מספיק ווינר כדי להיות היורש, שאקיל היה מפלצת בלי עוקץ עד שהכל התחבר ב-ל.א, אולג'ואן גנב שתי אליפויות גם אם היה הסנטר הכי מגוון, דניס רודמן היה בורדר-ליין חולה נפש עם קעקועים וצבע בשיער, סקוטי פיפן היה פאסיב-אגרסיב ודויד רובינסון זה בעצם אנתוני דיויס של ימינו, לפני הבריחה מהפליקנס.
ומה לגבי האייטיז? האם לא מגיע יחס גם להן? מג'יק בלי קארים היה שווה כמה טבעות פחות, קארים בלי מג'יק לא היה מחזיק 20 שנה (לדעתי), לארי בירד קיבל מתנה בדמות הבחירה בו של הסלטיקס כמועדון עם הכי הרבה ביטחון אי פעם וסגל מרשים, ואיזיאה תומאס יכול להאשים רק את עצמו שלא נבחר לדרים טים ב-92' עם גישה מחורבנת ורגשי נחיתות כלפי יריביו.
אז למה אנחנו מתרגשים ככה אם היו גם בעיות? מדוע כל פעם שאני רואה את ראסל ווסטברוק עולה לדאנק כל מה שעולה לי זה "זה לא מוביל לשום מקום"? הרי בזמנים עברו מבוגר אחר דיבר ככה על מייקל… סה לה וי.
מוסר השכל? "גלוריפיקציה" היא מילה כללית וכבדה מדי ואם זה הקייס הכי טוב שיש לכם כנגד טרחנים כמוני, אז תסתובבו אחורה ותרדו לי מהדשא.