גדולי הדור – דירוג הגדולים בדור האחרון – השוערים

שוער היא עמדה ייחודית בכדורגל, עמדה שאין כמעט בשום ענף אחר. השוער הוא היחיד במגרש שלבוש בחולצה שונה מאשר קבוצתו, היחיד שיכול לנוע עם הכדור ביד במרחבים מסויימים והיחיד שמטרתו הכמעט בלעדית היא הגנה על שערו בלבד. לכן לדרג את השוערים בין מאה הגדולים בדור האחרון היה בעייתי במיוחד, והקדשנו להם דירוג שלם משלהם.

הכללים של דירוג הגדולים בדור האחרון חלים גם כאן – המשחקים שנלקחו בחשבון הם מקיץ 1995 עד קיץ 2020, האספקטים שנלקחו בחשבון הם מספרים, סיפור, אישיות ויציבות, ויחד עם השקלול של הכל הרכבנו את רשימת עשרת השוערים הגדולים בדור האחרון, יחד עם עוד שלושה שכמעט נכנסו.

לשאר הטורים בפרויקט גדולי הדור

גדולי הדור שוערים

כמעט נכנסו

13. ארנסטס שטקוס

קריירה: ז'לגיריס וילנה (2005-2008, 2010), טאוראס טאורגה (2009), אולימפיאקוס ניקוסיה (2010-2012), בוטב פלובדיב (2012-2013), הומל (2013), נאה סלמיס (2013-2014), קרקירה (2014-2015), סיבאספור (2015-2016), דן האג (2016-2017), הפועל חיפה (2017-2019), הפועל באר שבע (2019-2020), הפועל תל אביב (2020-)

הישגים: 2 גביעי המדינה (2017/18, 2019/20), אלוף האלופים (2018/19)

כששטקוס הגיע לישראל בתחילת עונת 2017/18, הוא היה עוד אחד מרצף שוערים זרים שהגיעו להפועל חיפה מאז 2014, כשקאלה דרשלר עזה את הכרישים. פרסימל קובאר ב2015-2016 ופיט פלטהאוזן ב2016/17 הפכו לבדיחה בשער של הפועל חיפה, עם שערים מגוחכים ויציאות הזויות, וכששטקוס הגיע חלק גדול מהאוהדים התפלל שזה רק לא יהיה עוד פארסה. בפועל אוהדי הפועל חיפה קיבלו עונת השוערות הכי גדולה בהיסטוריה של המועדון מאז אוואט בעונת האליפות וגביע נהדר אחרי תצוגה גדולה בגמר. גם בעונות בבאר שבע הוא היה אחד מאבני הייסוד של הקבוצה, כולל עוד גביע בעונה שעברה. ייתכן ואלו העונות האחרונות שלו בישראל, אבל שלוש השנים האחרונות שלו היו ממש אדירות.

 

12. רפי כהן

קריירה: הפועל פתח תקווה (1988-1993, 1999-2001, 2002-2007), מכבי חיפה (1993-1996), הפועל חיפה (1996-1997), בני יהודה (1997-1998), מכבי תל אביב (1998-1999), מכבי פתח תקווה (2001-2002), הכח עמידר רמת גן (2007-2008), הפועל רמת גן (2008-2010), הפועל ירושלים (2010-2013)

הישגים: אליפות (1993/94), 2 גביעי המדינה (1991/92, 1994/95), 4 גביעי טוטו (1989/90, 1990/91, 1993/94, 2004/05)

אחד מהרגעים הטרגיים ביותר שכללו שוער בדור הזה היה המשחק של ישראל מול ספרד במוקדמות יורו 2000. ישראל שיחקה מעולה ולא נפלה מהיריבה שלה, אבל בשיוויון יציאה לא טובה של רפי כהן הייתה אחד הגורמים לשער של פרננדו היירו. שלמה שרף ניסה להפיל על מישהו את התיק בסיום המשחק והתיק נפל על השוער שהיה מעולה לאורך רוב המשחק. "צריך לחפש שוער חדש לכדורגל הישראלי" אמר מאמן הנבחרת על השוער שלו כמה דקות אחרי שהמשחק נגמר. אמנם בדור האחרון הוא זכה רק בגביע טוטו אחד עם הפועל פתח תקווה, אבל היה עד לאותה תקרית יציב בשער הנבחרת, ואלמלא ההתנקשות של שרף בו, ייתכן והיה ממשיך גם לתוך שנות האלפיים.

 

11. אריאל הרוש

קריירה: בית"ר ירושלים (2008-2014), מכבי נתניה (2014-2015), הפועל תל אביב (2015-2017), אנורתוסיס פמגוסטה (2017-2018), הפועל באר שבע (2018-2019), ספרטה רוטרדם (2019-2020)

הישגים: אליפות (2007/08), 2 גביעי המדינה (2007/08, 2008/09), גביע הטוטו (2009/10)

משהתחלנו ללכת לכדורגל לימדו אותנו שהקפטן הוא הדמות הכי חשובה בקבוצה. הוא המנהיג על הדשא, זה שמתווה את הדרך ולא הולך תמיד עם הזרם. גם אריאל הרוש חשב ככה כנראה, עד שבעונת 2012/13 הוא הבין עד כמה זה תלוי במועדון בו אתה קפטן. הרוש חשב שהמעשה הכי ראוי בסיפור השחקנים הצ'צ'נים שהנחית ארקדי גאידמק בבית"ר הוא לגבות את המהלך של המועדון. זה לא היה עניין של בעד שחקנים מוסלמים בבית"ר או לא. זאת החלטה של המועדון והקפטן חשב שהוא צריך לתת גיבוי. אלא שבית"ר של השנים ההם הייתה הכול חוץ ממועדון רגיל, והכאוס המטורף בהנהלה השאיר את הרוש בצריח לבד מול האוהדים שמיררו את חייו. הקפטן שהיה אמור להיות הסמל הגדול של בית"ר הפך לנווד שהחליף חמש קבוצות בשש שנים. מי שהיה אמור להיות גאוות בית"ר עזב בבושת פנים, כל זה בגלל שהוא חשב שכקפטן הוא צריך לתת גיבוי למועדון. אלמנטרי, לא?

10 השוערים הגדולים בדור האחרון

10. דני עמוס – על הזקן

קריירה: עירוני קריית שמונה (2006-2013), הפועל תל אביב (2013-2014), הפועל עכו (2015-2016), מכבי פתח תקווה (2016-2017), מכבי נתניה (2017-)

הישגים: אליפות (2011/12), 2 גביעי טוטו (2010/11, 2011/12), 2 גביעי טוטו של ליגת המשנה (2006/07, 2009/10)

כשדני עמוס נשאל למה החליט לגדל זקן, הוא ענה "סתם, התחלתי לגדל יום אחד, נדלקתי על זה וזה נהיה מין קטע. היום זה חלק מהמותג שלי". אפילו הגיעה פרסומת לדומינוס בזכות הזקן. אבל למעשה זה היה הרבה יותר מזה. אחרי שנים של התעסקות ביכולות שלו על המגרש, של תהיות על העזיבה שלו את קריית שמונה, על התרגיל שניסה לעשות להפועל תל אביב שבסיומו מצא עצמו ללא קבוצה, עמוס רצה קצת להרחיק ממנו את הביקורת. שיתעסקו בזקן, שיעזבו אותו.

והאמת היא שמרגע שזה קרה, פתאום התדמית שלו השתנתה. מעוד שוער סביר בליגה הוא הפך לסוג של גורו, סוג של מנהיג. הזקן נתן לו ביטחון גם על המגרש וגם מחוצה לו. "אח שלי, והרבה אנשים שאני מכיר, הם מקהילת הלהט"ב" אמר עמוס בראיון לידיעות אחרונות בפברואר האחרון על רקע קמפיין פרו להט"בי שאליו הצטלם. "אני מאוד מחובר לאחי ומסתובב בחבר'ה שלו. יש גם לי חברים מהקהילה והם לא שונים, אלא בדיוק כמונו. מצחיק לדבר על זה בכלל. גם להם יש משפחות, חברים, הורים, הכל". גם הקריאות ההומופוביות כלפיו אחרי ראיונות כאלה או אחרים לא שברו אותו.

עמוס הוא מנהיג שקט על הדשא. בעונת 2017/18, כשערן לוי ודיא סבע שרפו את הדשא בהתקפה ולקחו אליהם את כל תשומת הלב, הוא ידע לחבק את האישיות המיוחדת של השניים, לכוון אותם כשהם קצת הלכו לאיבוד. הוא המנהיג האמיתי של מכבי נתניה בשנים האחרונות, ולא אכפת לו שאוהדים יקללו אותו. לא אכפת לו שהמראה שלו מושך אש. מבחינתו הוא יודע לאיפה הוא הולך, והכל על הזקן שלו.

למה הוא כאן? באליפות ההיסטורית של קריית שמונה עמוס, שגדל במחלקת הנוער של המועדון, היה אחד השחקנים הבולטים שהביאו את האליפות צפונה. אחרי השנים הרעות בהפועל תל אביב והפועל עכו הוא התייצב והפך לדמות הדומיננטית ביותר בסגל של נתניה בשנים האחרונות.

 

9. אלכסנדר אובארוב – ראש המאפייה הרוסית

קריירה: דינמו מוסקווה (1981-1991), מכבי תל אביב (1991-2000)

הישגים: 3 אליפויות (1991/92, 1994/95, 1995/96), 2 גביעי המדינה (1993/94, 1995/96), הגביע הסובייטי (1983/84), גביע הטוטו (1992/93)

בארבעת המשחקים הראשונים שלו במכבי תל אביב שורה אובארוב ספג תשעה שערים, ממוצע של יותר משני שערים למשחק. עבור קבוצה שכמהה לאליפות אחרי 13 שנות בצורת זה היה יותר מדי, והאוהדים היו בטוחים שהשוער הסובייטי חייב ללכת. אבל "שורה", הכינוי שהומצא לו בישראל אחרי שהתבלבלו בינו לבין אלכסנדר פולוקארוב הבלם שבא איתו (שורה גם היה שם סבתו של אובארוב) לא פחד מכלום, גם לא מהחום הנוראי של תל אביב. הוא סיפר שאנשי מכבי עבדו עליו ועל פולוקארוב כשירדו מהמטוס בישראל שהחום הנוראי הוא בגלל המנוע של המטוס.

אחרי ארבעת המשחקים האלה אובארוב נעל את השער שלו, ומכבי תל אביב זכתה באליפות היסטורית. "ראש המאפייה הרוסית", כך קראו לו בחיבה בגלל שהיה נחשב המנהיג של חבורת השחקנים הסובייטים שנחתו כאן בארץ בתחילת שנות התשעים. הוא נשאר פה גם שנים אחרי, וכשפרש במדי מכבי תל אביב לא היה ספק- הוא היה אחד השוערים הכי טובים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי ואחד הזרים הכי גדולים שנחתו כאן.

השוער הוא העמדה הכי קשה במגרש – שחקן בודד בתפקידו שצריך לשמור על שער ענק, כזה שהטעויות שלו נספרות יותר מאשר הדברים האיכותיים שהוא עושה. אבל שורה היה הרבה יותר מסתם שוער. הוא היה המנהיג של החומה של מכבי תל אביב בתחילת שנות התשעים. ברומר, שלח, פולוקארוב, כולם היו חיילים בצבאו של שורה הענקי שסגר את השער כמו היה זה שער אימון של ילדים בגינה של ההורים. אחד השחקנים הכי נערצים בצהוב כחול התחיל רע את הקריירה שלו בישראל. אבל נתנו לו הזדמנות, והשוער הפך לאגדה.

למה הוא כאן? אם היינו עושים דירוג של השוערים בכל ההיסטוריה של הכדורגל הישראלי ייתכן והוא היה מדורג גבוה יותר. אלא שמלבד בעונת הדאבל של 1995/96 הוא לא זכה בתארים וכבר החל לדעוך עד שפרש ארבע שנים אחרי, כשבמקביל שטראובר התחיל לצמוח לידו.

 

8. טברטקו קאלה דרשלר – מנטליות ישראלית

קריירה: דראגובוליאץ' (1994, 2001-2002), צ'אקובץ' (1995), אינטר זאפרשיץ' (1996-1998), רייקה (1998-2000), זאדאר (2003-2004), היידוק ספליט (2004-2006), נשאטל גזמאקס (2006), מכבי תל אביב (2006-2007), בית"ר ירושלים (2007-2009), הפועל באר שבע (2009-2010), הפועל חיפה (2010-2014), הפועל פתח תקווה (2014-2015), מכבי קריית גת (2015-2016)

הישגים: אליפות קרואטיה (2004/05), אליפות ישראל (2007/08), 2 גביעי המדינה (2007/08, 2008/09), הסופרקאפ הקרואטי (2005/06), גביע הטוטו (2012/13)

עד היום לא ברור איך, לא ברור מאיפה, אבל יום אחד גילה טברטקו קאלה לעולם שהוא בעצם יהודי. "סבתא שלי הייתה יהודיה", סיפר השוער לאתר ONE ב2010, "ואני בטוח שהיא גאה בי מלמעלה ושמחה לראות אותי בארץ הקודש. אני מקווה מאד לקבל אזרחות, בקרוב אני מתחתן ואני כבר היום יודע שאשתקע בארץ גם אחרי שאפרוש מכדורגל". את הראיון הוא קיים כחלק מהבקשה שהגיש לאזרחות ישראלית, בקשה שאושרה והובילה להשתקעות בארץ גם אחרי הפרישה.

בדומה לשחקן קרואטי אחר שהשתקע בארץ, ג'ובאני רוסו, קאלה דרשלר היה משוגע כשחקן ונשאר כזה. הוא אהב את ישראל, וטען שהמנטליות הישראלית דומה לזאת הקרואטית. כל כך משוגע היה קאלה כשחקן עד שעשה את מה שהיה אסור לעשות בכדורגל הקרואטי – שחקן בית של דינמו זאגרב שהיה אמור לחזור אליה ישירות אבל חתך להיידוק ספליט, בה כיכב בעונת האליפות ב2004/05. גם כשהגיע לישראל הוא הציג יכולת טובה במכבי תל אביב בעונה הראשונה, אבל הבין שמכבי בתקופת לוני ורוני מאנה היא קטסטרופה ניהולית וחתך לבית"ר ירושלים, שם היה השוער בעונת הדאבל.

בכל מקום שאליו הגיע בכדורגל הישראל קאלה דרשלר היה החיוך, השמחה של המועדון. אפילו בעונות המוזרות של הפועל חיפה בתחילת העשור הקודם הוא שמר על יציבות ופעמים רבות מנע במו ידיו את ירידת הליגה של האדומים. גם בריב שלו עם קורצקי בעונת הירידה של הפועל פתח תקווה היה קשה ללכת נגד השוער הגדול. הירידה החדה בכושרו בשנים האלה סימנה את סוף הקריירה שלו. אבל למשך כמה שנים טובות הוא היה אחד הגדולים שעמדו בשער של קבוצות ליגת העל.

למה הוא כאן? עם תצוגות ענק בעונת הדאבל ההיסטורית של בית"ר ב2007/08, ועונות יציבות בהפועל באר שבע והפועל חיפה הוא מקבל את מקומו כאחד הגדולים בדור האחרון. לקראת סוף הקריירה עשה כמה שטויות אבל הן לא פוגמות ביכולת הפנטסטית שלו להדיפת פנדלים שהביאה שני גביעים לבית"ר.

 

7. לירן שטראובר – איפה הבגדים של דגני?

קריירה: הפועל תל אביב (1992-1993), הפועל קריית אונו (1993-1994), בני יהודה (1994-1995, 1996-1997), עירוני אשדוד (1995-1996), הפועל ירושלים (1997-1999), מכבי תל אביב (1999-2006, 2009-2011), מכבי נתניה (2006-2009), מכבי פתח תקווה (2011-2012), הפועל לוד (2017)

הישגים: אליפות (2002/03), 3 גביעי המדינה (2000/01, 2001/02, 2004/05)

כשהסגר הראשון של הקורונה התחיל וכולנו הסתגרנו בבתים, התחיל טרנד בספורט הישראלי לחשוף סיפורים מאחורי הקלעים בטוויטר. זה התחיל מהכדורסל והגיע גם לכדורגל, ובסוף מרץ הגיע תורו של אוראל דגני לתת סיפור מתחילת קריירת הבוגרים שלו במכבי נתניה.

"עונה ראשונה שלי בבוגרים, מכבי נתניה של לותר מתיאוס. אימון סיומות מול השער כששטראובר שוער. לירן לא פראייר ובמקום לתת לנו לבעוט, הוא יוצא לכל כדור. האופציה היחידה? להקפיץ מעליו אבל אף אחד לא מעז. קלמי סבן בא אלי 'אם יש לך אומץ – תקפיץ'. אני כמובן מסכים, מקפיץ ומבקיע. שטראובר העצבני רודף אחרי בכל המגרש, לא מצליח לתפוס אותי ויורד לחדר הלבשה. שירדתי כמה דקות אחריו גיליתי שהוא לקח לי את הבגדים ונסע הביתה. בקיצור, אם למישהו יש קשר איתו – לירן, אני עדיין מחכה לבגדים שלי"

כלפי חוץ לא היו סימנים שלירן שטראובר ממש משוגע. הדמות החיצונית מהוגנת, בלי המון קעקועים או שיער ארוך שכולנו ראינו אצל השוערים הדרום אמריקאים בניינטיז המאושרים. אלא שמהרגע שהכדור נבעט מנקודת האמצע והמשחק התחיל שטראובר היה משוגע לחלוטין. צועק על החלוצים שמולו, צועק על ההגנה שלו, יוצא בצורה פראית וקופץ לזנק על כל דבר, גם אם הוא רחוק מהמסגרת. הדמות הזאת של השוער הדפוק בראש התגבשה גם עם החיקוי שהוא קיבל ב"ארץ נהדרת", כבן זוגה של הפוליטיקאית ענבל גבריאלי.

אלא שמעבר לכל זה הוא קודם כל היה שוער מצוין. לא פשוט להגיח מתוך צילו של אובארוב הגדול לשער מלא הציפיות של מכבי תל אביב. אבל שטראובר עשה את זה בצורה מצויינת, והיכולות שלו בעונת האליפות ב2002/03 היו חשובות עבור מכבי כדי לזכות באליפות מפתיעה. גם שחקני ההגנה שלו שסבלו מנחת זרועו של השוער המשוגע לא יכולים שלא להסיר בפניו את הכובע – הוא נתן את כל כולו בכל משחק.

למה הוא כאן? שטראובר היה במשך חלק גדול משנות הקריירה שלו השוער של מכבי תל אביב, ואלו היו שנים לא פשוטות עבור המועדון הצהוב כחול. למרות זאת הוא היה שותף מלא לאליפות היחידה בעשור ההוא, וכשעבר למכבי נתניה גם הפך להיות אבן ייסוד בקבוצה שסיימה פעמיים רצוף במקום השני אחרי בית"ר.

 

6. דודו גורש – חומות עכו

קריירה: הפועל עכו (1998-1999, 2001-2015), מכבי פתח תקווה (1999-2001), הפועל באר שבע (2015-2018), בית"ר ירושלים (2018-2019)

הישגים: 3 אליפויות (2015/16, 2016/17, 2017/18), 2 אלוף האלופים (2016/17, 2017/18), גביע הטוטו (2016/17), גביע הטוטו של ליגת המשנה (2005/06)

כשדודו גורש התבקש לבחור בראיון בשנה שעברה את הרגע הכי גדול בקריירה שלו, הוא בחר בפנדל שעצר במדי נבחרת ישראל מול צפון מקדוניה בדקה ה93 במוקדמות מונדיאל 2018. "תריעו לאיש בחולצה הירוקה" ביקש עמיחי שפיגלר, שדר המשחק. האיש בחולצה הירוקה, אז כבר בן 36, סוף סוף קיבל את שעתו ברמה הלאומית. מדהים לחשוב, אבל עשר שנים לפני הוא שיחק בליגה הלאומית כשוער של קבוצת מרכז טבלה מנומנמת. לנער שנולד בעיר הצפונית לא היה שום סיכוי להגיע לנבחרת ישראל.

כשעלה עם הפועל עכו בעונת 2008/09 לליגת העל היה קונצנזוס די רחב שהפועל עכו תהיה שם לשנה ואחר כך תרד ולא תיראה יותר בליגת העל לתקופה ארוכה. אבל עכו, בראשון גורש שנתן כמה תצוגות נהדרות בעונות שאחרי, הפכה להיות קבוצה לגיטימית בליגת העל במשך שבע שנים. בעונה שאחרי שעבר להפועל באר שבע חומות עכו נפלו והקבוצה ירדה לליגה השנייה.

בבאר שבע הוא היה אנדרייטד מובהק. כשהגיע לשם הוא כבר היה בן 35, גיל שבדרך כלל מתחילים לראות בו את הסוף. אלא שגורש הפך להיות בעל הבית ונעל את השער באצטדיון טרנר במשך שלוש עונות בהן הקבוצה שלו זכתה באליפות. הסוד שלו היה טמון במראה – מראה נערי ובכושר שיא בגיל בו רוב השחקנים מתחילים להזניח את עניין הכושר וחושבים על החיים שאחרי. גם בליגה וגם באירופה הוא היה גדול מהחיים.

למה הוא כאן? השוער מעכו שהיה קרוב להיות עוד אחד ממאות השוערים בליגות הנמוכות הפך לשוער שלושת האליפויות בבאר שבע, כזה שהיה דומיננטי בצורה מוחלטת בשנים ההם. בשנים האלה גם עלה בשער הנבחרת והוכיח שגם בגיל 35 אפשר להשתנות.

 

5. דודו אוואט – עומד על שלו

קריירה: הפועל חיפה (1997-2001), מכבי חיפה (2001-2003), ראסינג סנטנדר (2003-2006), לה קורוניה (2006-2009), מאיורקה (2009-2014)

הישגים: 2 אליפויות (1998/99, 2001/02), 2 גביעי טוטו (2000/01, 2002/03)

כפי שכתבנו בחלק של שטראובר, הכדורגלנים מציפים בתקופה האחרונה את הטוויטר, גם הפעילים וגם כדורגלני העבר. דודו אוואט שונה מאוד גם בנוף שם. בכתיבה לא מתנצלת, לעיתים בוטה, הוא שוטח את משנתו, מאוד ימני ומאוד פרו ראש הממשלה ונגד ההפגנות. זה כביכול מפתיע, עד שנזכרים בפוסט של איתי שכטר לגבי ממשלה עם המפלגות הערביות. אנחנו נוטים להגיד שצריך להפריד בין כדורגל לפוליטיקה, אבל בפועל אנחנו מצפים מהכדורגלנים תמיד לקחת את הצד הפייסני, שוחר השלום.

אלא שדודו אוואט גדל בנצרת עילית, היום נוף הגליל. שם הוא צמח להיות שוער ענק אבל גם ספג שם את דעותיו הפוליטיות הבלתי מתפשרות. הם נשארו איתו גם כשהלך לשחק בהפועל ומכבי חיפה וגם כשיצא לספרד. הפריקה שלו בטוויטר בשנים האחרונות היא במידה מסויימת פריקה של המסכה אותה נאלץ ללבוש כשהוא היה צריך להיות השוער הלאומי.

זה לא שתמיד הוא ידע לשמור את דעותיו אצלו. הראיון שבעקבותיו קיבל אגרוף מהשוער השני של לה קורוניה כשעוד שיחק שם עדיין נחשב לאחד האירועים הכי חמורים שקרו בשנים ההם בליגה הספרדית. אבל על המגרש היו לו אינסטינקטים שלא היו לשוערים באותה תקופה בכדורגל הישראלי. הזיכרון הכי עמוק ממנו הוא כנראה השער העצמי שנכבש כשאלון חרזי החזיר לו כדור במשחק מול בית"ר, אבל בשש שנות משחק בבוגרים בישראל הוא לקח שתי אליפויות, הראשונה בגיל 22 בלבד, והפך להיות השוער הראשון של נבחרת ישראל והשוער עם הכי הרבה הופעות בהיסטוריה של הנבחרת. אוואט היה סמל כשחקן וגם אחרי שאדם שעומד על שלו, שנלחם על כל מה שהגיע אליו בקריירה, שלא רואה בעיניים בין אם זה השוער שלפניו במכבי חיפה או חבר כנסת מישראל ביתנו.

למה הוא כאן? אם הפרוייקט הזה היה מחשיב את השנים שבהן אוואט שיחק בקבוצות לא ישראליות מדובר לא רק בשוער הישראלי הכי טוב בדור האחרון אלא גם באחד הכי גדולים בכל הזמנים. העובדה ששיחק בישראל רק 6 שנים בתחילת הקריירה שלו הורידה אותו כמה מקומות למטה.

 

4. איציק קורנפיין – פקיד בדמות שוער

קריירה: הפועל טבריה (1989-1990), הפועל ירושלים (1990-1991), הפועל רמת גן (1991-1993), הפועל פתח תקווה (1993-1994), בית"ר תל אביב (1994-1995), בית"ר ירושלים (1995-2007)

הישגים: 3 אליפויות (1996/97, 1997/98, 2006/07), גביע הטוטו (1997/98)

כשהתחלתי לראות כדורגל קורנפיין היה בעיני השוער האולטימטיבי. מסודר, מאורגן, מסורק, לבוש כיאה ולא עושה בלאגנים. שנות התשעים היו שנים של סגידה למיתוס השוער המשוגע, זה שצועק על היריבים, זה שעולה עד החצי, שלובש תלבושות משוגעות ותספורות משוגעות עוד יותר. לעומת כל זה איציק קורנפיין היה פקיד של משחק הכדורגל, שוער שנראה כאילו החתים כרטיס בעלייה ממנהרת השחקנים בטדי ובא לעבוד, כי פשוט זה מה שצריך.

האמת היא שהדימוי הזה משקף במידה רבה את קורנפיין, אבל הוא רחוק מלהיות התמונה המלאה. למרות שהיה גאון מחשבים כילד וסיים בהצטיינות בגרות מלאה בתיכון בירושלים, את הצעדים הראשונים שלו בבוגרים הוא עשה במועדון הקורס של הפועל טבריה בעונת 1989/90. המועדון היה קטן למידותיו ואיציק התחיל לעבור בין קבוצות עד שנחת, אחרי עונה נהדרת בבית"ר תל אביב ב1994/95, בבית"ר הגדולה. מועדון שהתחיל לבנות סגל אימתני חיפש שוער שיהיה הכתובת האחרונה ובחר ביליד העיר לחזור אליה. פגיעה בול.

במשך השנים הגדולות של מועדון המנורה בסוף שנות התשעים וכן בשנים הרעות שבאו אחרי איציק קורנפיין היה בית"ר ירושלים. הוא היה הסמל, הקפטן, הדמות היציבה שגם כשהמועדון ניסה להמריא לשחקים בעונת 2000/01, וגם כשהמועדון היה על הקרשים בעונות שאחרי הוא תמיד עמד בשער, תמיד העביר כרטיס. לא היה מתאים ממנו כדי לנהל את המועדון ביום שתלה את כפפות השוער. אבל התסבוכת של בית"ר בתקופת גאידמק הכניסה גם אותו עצמו אליה והוא נזרק מחוץ למועדון עקב הגיבוי שנתן לארקדי בפרשת הצ'צ'נים. כיום הוא מנהל אגף הספורט בירושלים. הפקיד על המגרש הפך לפקיד על אמת, וכמו על המגרש, גם שם אין סיבה שלא להניח שהוא יעשה הכול בצורה מושלמת.

למה הוא כאן? קורנפיין אף פעם לא היה שוער קבוע בנבחרת ישראל, תמיד היו לפניו שוערים אחרים שנתפסו כיותר טובים ממנו. אבל בהשוואה להרבה שוערים אחרים הוא עמד במשך שנים רבות בשער של אחת הקבוצות הטובות בישראל, שמר על המוניטין שלו ולקח 3 אליפויות כולל בשנת הקריירה האחרונה שלו.

 

3. וינסנט אניימה – החתול עם החיוך

קריירה: אייבום סטארס (1999-2001), אנימבה (2001-2004), הארטלנד (2004-2005), בני יהודה (2005-2007), הפועל תל אביב (2007-2011), ליל (2011-2012, 2013-2018), מכבי תל אביב (2012-2013)

הישגים: גביע אפריקה לאומות (2013), 2 אליפויות אפריקה לקבוצות (2002/03, 2003/04), 3 אליפויות ניגריה (2001/02, 2002/03, 2003/04), 2 אליפויות ישראל (2009/10, 2012/13), 2 גביעי המדינה (2009/10, 2010/11), כדורגלן העונה בישראל (2008/09)

"למה לא לחייך? כדורגל זה כיף, זו הנאה, אני לא מבין שחקנים שתמיד נראים כעוסים או עצבניים. אני נהניתי מכל רגע על הדשא". את המשפט הזה אמר וינסנט אניימה בראיון לעירד צפריר בשנה שעברה. החודש הוא פרש באופן רשמי מכדורגל למרות שלא שיחק כבר שנתיים. במשך כל הזמן ששהה בארץ וינסנט אניימה היה עם חיוך. אחרי שתי אליפויות אפריקה עם קבוצתו הניגרית הוא נחת כאן, שוער נמוך מימדים עם כושר זינוק שלא נראה אי פעם בישראל.

זאת לא רק ההתמצאות ברחבה שהפכה אותו לאגדה. זה גם המזג הכל כך ישראלי שלו. האגרוף ששלח לעבר שחקן בני יהודה בעונה הראשונה שלו בהפועל תל אביב היה אחד הסימנים, אבל בצד החיובי הוא אהב את הצחוקים בחדר ההלבשה, את האווירה בישראל, המזג אוויר לקח אותו הביתה. לכן לא פלא שהוא שמח לחזור לישראל לשחק במכבי תל אביב אחרי שנה קשה בליל. אניימה הוא אולי השחקן הבינלאומי הכי גדול ששיחק אי פעם בישראל. הוא היחיד שזכה עם נבחרתו בטורניר נבחרות יבשתי (אליפות אפריקה ב2013), ובשני מונדיאלים הוא הצליח לעצור את ליאו מסי, ואפילו נבחר לשחקן המשחק מול ארגנטינה ב2010.

אגב מסי, במשך שנות הקריירה שלו המון כדורגלני על ושחקני עבר היללו את השוער נמוך הקומה. מסי ומראדונה חלקו לו שבחים על אותו משחק במונדיאל 2010, ואילו איוון ראקיטיץ' ששיחק נגדו במדי שאלקה בליגת האלופות אמר לאחר המשחק: "הוא פשוט הראה במשחק הזה את האיכויות שלו. שוער גדול גדול גדול, ממש מדהים, אני חושב שזה עניין של זמן עד שהוא ישחק בקבוצה גדולה מאוד באירופה" הוא אמנם לא הגיע באמת לקבוצה גדולה באירופה, אבל החתול הצליח לכבוש אותנו בחיוך שלו וביכולות המדהימות שלו.

למה הוא כאן? אחד השוערים הבודדים שהבקיעו בשלב הבתים של ליגת האלופות הוא אולי השוער הכי איכותי ששיחק בדור האחרון בליגה הישראלית. ההצלחות האדירות שלו גם בבני יהודה, גם עם הפועל תל אביב וגם בעונה שלו במכבי תל אביב הפכו אותו לגיבור מקומי.

 

2. שביט אלימלך – ערב קר בלונדון

קריירה: מכבי תל אביב (1988-1992), הפועל ראשון לציון (1992-1996), הפועל תל אביב (1996-2007), עירוני קריית שמונה (2007-2008), הפועל פתח תקווה (2008-2009)

הישגים: 2 אליפויות (1991/92, 1999/00), 4 גביעי המדינה (1998/99, 1999/00, 2005/06, 2006/07), גביע הטוטו (2001/02), כדורגלן העונה בישראל (1999/00)

הרבה הופעות יחיד של שחקנים ישראלים במפעלים האירופאיים הפכו לסיפור הקריירה שלהם – זהבי מול ויקטוריה פלזן, ניר דוידוביץ' מול ולנסיה, סלים טועמה מול פ.ס.ז'. אבל נדמה שאף אחד ממשחקי היחיד האלה לא מתקרב למה שעשה שביט אלימלך באותו ערב בסטמפורד ברידג', ה1 בנובמבר 2011. שבועיים לפני הפועל תל אביב הדהימה את צ'לסי באצטדיון בלומפילד ועכשיו האנגלים רצו להחזיר. שיחקו שם ג'יאפרנקו זולה בשיאו, ג'ימי פלויד האסלביינק, עמנואל פטי, בדווין זנדן, פרנק למפרד, ג'ון טרי ואיגור גודיונסון. כל אלה נשכבו על השער של אלימלך, והיה ברור שזה עניין של זמן לפני שהוא יפרץ.

שביט אלימלך נתן שם הצלות שלא נראו מאז ולפני על ידי שוער ישראלי. הצגה מחשמלת שלו שם שנפרצה רק פעם אחת, כשהמועדון הכחול שם את כל כוחותיו על השער של שביט וזולה מצא את הפרצה בחומה האדומה. בשאר המשחק זאת הייתה אופרה מדהימה של השוער באפודה האפורה. זה היה כל כך טוב שהכתבים הבריטים תהו אחרי המשחק מדוע השוער האגדי הזה אפילו לא על הספסל של נבחרת ישראל.

הסיפור של אלימלך בהפועל תל אביב נגמר בצורה הכי צורמת שיש. הוא רצה להאריך חוזה ולסיים שם את הקריירה, ההנהלה לא ממש רצתה לשלם לו שכר גבוה. הוא התעצבן ודיבר על הסכסוך בתקשורת והושעה ממשחקים עד לסיום חוזהו. בהפועל תל אביב לא ידעו בשנים האלה לכבד את השחקנים שהפכו אותם לקבוצה אגדית, גם אלימלך סבל מזה. אבל עם אליפות נהדרת (בה היה שחקן העונה) ושלושה גביעים שהביא במו ידיו הוא היה אימת כל חלוץ שמתקרב לרחבה האדומה.

למה הוא כאן? אלימלך הוא לא רק אחד השוערים הכי גדולים בדור האחרון בכדורגל הישראלי, הוא גם אחד היציבים מביניהם. למעשה, בעולם מושלם בו הפועל תל אביב היה מועדון מסודר ומכבד, כנראה שהיה ממשיך עד לפרישה באדום, כמו ההוא שמעליו ברשימה. המשחק בסטמפורד ברידג' הוא הצגת היחיד הגדולה של שחקן ישראלי בדור האחרון.

 

1. ניר דוידוביץ' – התמנון הנאמן

קריירה: מכבי חיפה (1994-2013)

הישגים: 7 אליפויות (2000/01, 2001/02, 2003/04, 2004/05, 2005/06, 2008/09, 2010/11), 2 גביעי המדינה (1994/95, 1997/98), 3 גביעי טוטו (2002/03, 2005/06, 2007/08), כדורגלן העונה בישראל (2003/04)

שוער נמדד ביחס ישיר לטעויות שלו. ומאחר ואין שוער ללא טעויות, כמעט ולא תמצאו שוער שסיים את הקריירה בקונצנזוס. גם ניר דוידוביץ' לא נמלט מהגורל הזה. מה"אוי דוידוביץ'" מול מאלמו הוא כנראה לעולם לא יצליח להשתחרר, והוא לא לבד. אלא שמבט מפוקח מגובה הציפור בקריירה של שוער מכבי חיפה יביא אתכם למסקנה – לא היה גדול ממנו בדור האחרון, אם בכלל.

החל מלידה לאבא שהיה בעצמו שוער מכבי חיפה בשנות השבעים, העלייה לבוגרים כאשר רפי כהן ובוני גינצבורג הועדפו על פניו, הכניסה לשער כשוער ראשון והתצוגה שלו בשמונה שחקנים מול הפועל פתח תקווה, היכולת שלו בגביע המחזיקות מול פ.ס.ז', הפציעה מול ספרד שהשביתה אותו וגרמה לדודו אוואט לתפוס את מקומו, משחק התמנון הבלתי נתפס במסטאייה, כדורגלן העונה באותה העונה, הפנדל שעצר מול קפריסין, העלייה לליגת האלופות. ניר דוידוביץ' היה במשך שנים הפנים של מכבי חיפה.

הפציעות הרבות השכיחו עד כמה הוא היה טוב, עד כמה הוא היה יציב. הוא היה פטר צ'ך הישראלי, תמיד יציב, תמיד נמצא במקום. היה ברור לו לחלוטין שהוא לא יעזוב את מכבי חיפה. רק פעם אחת התפתה לעשות זאת – כשאר סנדרלנד שהייתה אז בפרמיירליג הציעה לו לבוא להיבחן. הוא התלבט אבל בסוף חתם חוזה ארוך טווח נוסף. בעיניו כל דבר שהוא לא היה מכבי חיפה היה רק הסחת דעת, אפילו משחקי הנבחרת. הוא היה יכול לצאת לחו"ל בקלות, אבל זה לא עניין אותו. הוא הילד החיפאי שהגשים את החלום שלו – להפוך להיות השוער הראשון של מכבי חיפה. במשך 19 שנה הוא חי את החלום, ועל הדרך הפך יחד עם המועדון להיסטורי. 7 אליפויות ושני גביעים השאיר מאחוריו התמנון, ראש וראשון לאחת מחוליות ההגנה הגדולות בתולדות המשחק.

למה הוא כאן? 7 האליפויות בהן זכה מדברות בעד עצמן, העובדה שגם היה שוער ראשון בנבחרת ובמכבי חיפה בתקופה עם המון שוערים מעולים הוסיפה כמובן, אבל היציבות שלו, השקט הוא השרה על ההגנות שלפניו, כולם מזכים אותו בתואר השוער הגדול ביותר בדור האחרון בכדורגל הישראלי.

לשאר הטורים בפרויקט גדולי הדור

2 תגובות

  1. Avatar
    משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אניימה היה הכי טוב מכולם.

  2. Avatar

    איפה שולי גילארדי??!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח