גדולי הדור – דירוג הגדולים בדור האחרון – מקומות 45-31

דירוג השחקנים הגדולים בדור האחרון מתקדם לקראת הסוף, והנה אנחנו כבר עם מקומות 45-31. הסמל שעזב את קבוצתו הקודמת בגלל אירוע טרגי, הבלם האירופאי באופיו, מעצב הפנים על המגרש ובמקצועו, והסמל הכי גדול של בני יהודה מאז ניקו קודריצקי

גדולי הדור 45-31

 

לשאר הטורים בפרויקט

45. קובי רפואה – אמיתי, כנה וכועס

קריירה: מכבי תל אביב (1993-1994, 2000-2001), הפועל אשדוד (1994-1995), הפועל כפר סבא (1995-1996), בני יהודה (1996-2000, 2001), מכבי פתח תקווה (2001-2005)

הישגים: 2 גביעי המדינה (1993/94, 2000/01) גביע הטוטו (2003/04), מלך השערים של ליגת העל (2001/02)

במידה מסוימת, קריירת האימון של קובי רפואה דומה מאוד לקריירת המשחק שלו. לא בגלל המעברים התכופים (שכאלה לא היו הרבה), אלא האופי, הדווקאיות, היכולת לעשות שער ממה שנראה כאילו לא יצא ממנו כלום. קובי רפואה החלוץ לא היה מת על קובי רפואה המאמן, היה מתווכח איתו בכל הזדמנות, אולי אפילו מתעצבן על כך שהוא היה מספסל אותו מדי פעם.

כשרפואה היה חוגג שער זה לפעמים היה נראה כמו אדם שהפסיד בפוקר. הפרצוף כעוס בזמן שהגוף רץ לכיוון האוהדים בשכונת התקווה או באורווה בפתח תקווה. הוא התגלה על ידי מחלקת הנוער של מכבי תל אביב כילד מוכשר בכפר יונה. שם, במחלקת הנוער של הצהובים גילו עד כמה הוא אוהב שהשליטה במשחק בידיים שלו. זאת אולי הסיבה שקריירת המשחק שלו לא עברה לרוב במועדונים גדולים. הוא ירד לליגה השנייה להפועל אשדוד, ואחר כך עלה לקבוצות התחתית של הליגה הראשונה, כפר סבא, בני יהודה ומכבי פתח תקווה, עם שנה חזרה למכבי תל אביב.

שתי הקבוצות שהתאימו לו כמו כפפה ליד היו בני יהודה ומכבי פתח תקווה. הראשונה, קבוצה שכונתית במהותה, הייתה הבמה הכי טובה של קובי מכפר יונה להראות מה יש לו ברגליים. עם בני יהודה הוא חווה כמעט ורק מאבקי תחתית, וגם כשניסה לחזור להציל אותה בסוף עונת 2000/01 כבר לא יכול היה לעשות כלום, והקבוצה ירדה. משם עבר למכבי פתח תקווה, מועדון אפרורי שהתחיל באתן השנים לצאת מהצל של היריבה העירונית. שם הפך רפואה לראשונה למלך השערים של ליגת העל ובשנתיים האחרונות בקריירה שלו היה חלק מהישגי השיא של המועדון – מקום 3 ב2003/04, ומקום שני ב2004/05. רפואה היה יכול להיות יותר גדול, זה בטוח. אבל הוא היה הפנים של מעמד הביניים בכדורגל הישראלי – לא מצוחצח ומגוהץ, אמיתי, כנה וכועס

למה הוא כאן? רפואה היה חלוץ אדיר, מריח שערים עם מיקום מעולה ברחבות. הוא הגיע לשיאו ממש בשנותיו האחרונות כשחקן במכבי פתח תקווה ורשום על העלייה הגדולה של המועדון הזה בעשור הראשון של שנות האלפיים.

 

44. יניב אברג'יל – משחק השלום

קריירה: בית"ר תל אביב (1994-1996), הפועל כפר סבא (1996-2000, 2002-2004), בית"ר ירושלים (2000-2001), מכבי פתח תקווה (2001), הפועל באר שבע (2002, 2004-2005), בני סכנין (2005-2006), אחי נצרת (2006-2007), עירוני טבריה (2007-2008, 2010), הפועל אום אל פאחם (2008), אחווה עראבה (2008-2009), עירוני אום אל פאחם (2009), מכבי כפר כנא (2009), מכבי אום אל פאחם (2010, 2010-2011), מ.כ. בועיינה (2010), הפועל בועיינה (2011-2013), אחי ביר אל מכסור (2013)

הישגים: מלך השערים של ליגת העל (2002/03)

11 בספטמבר 2000, בדיוק שנה לפני ששני מטוסים נכנסו במגדלי התאומים, בית"ר ירושלים שיחקה נגד רומא בגמר "גביע השלום" באולימפיקו ברומא, מעין טורניר ידידות שנלקח ברצינות רבה על ידי בעלי בית"ר החדשים, גד זאבי. הטורניר היה אמור לשמש מעיין במה לבית"ר החדשה של הבעלים של "בזק" – קבוצה טובה שמשחקת אטרקטיבי מול קבוצות שלאו דווקא אמורות לפגוש אותה, כמו אל וואקאס הירדנית, אותה הביסה בית"ר 7-0 בחצי הגמר עם שלושער של יניב אברג'יל.

אברג'יל חתם באותו הקיץ בבית"ר ונחשב לאחת ההחתמות הנוצצות ביותר שלה. הילד שכבר בגיל 17 פירק את מכבי חיפה בקריית אליעזר במדי בית"ר תל אביב היה אחרי רצף של עונות מוצלחות בהפועל כפר סבא, וכעת הגיע זמנו להצליח על הבמה הגדולה ביותר. סוף הסיפור בבית"ר היה קצר מאוד וסימן את תחילת נדודיו בין כל קבוצות הליגה ולמטה מזה. אבל במשחק ההוא ברומא הוא עוד היה ההבטחה שלא מומשה. כשבדקה ה80 ניר סביליה מסר ימינה בהתקפה מתפרצת ומצא את החלוץ הקטן, הוא לא נרתע מהשחקנים ששיחקו מולו, כאלה שבסוף אותה שנה זכו באליפות סנסציונית עם המאמן פאביו קאפלו. אברג'יל שלח בעיטה עוצמתית לחיבורים, ובית"ר ניצחה את רומא.

נדמה שרוב הקריירה של יניב אברג'יל הייתה אותו משחק השלום. מעבר לעובדה ששיחק בהמון מועדוני ליגות נמוכות, כמעט תמיד במגזר הערבי, זה תמיד התחיל בהתלהבות גדולה והסתיים במפח נפש, כמעט תמיד גם בריב עם המאמן. אבל יניב אברג'יל, שנתן עונה פנטסטית בהפועל כפר סבא ב2002/03 וזכה בתואר מלך השערים, היה חלוץ ענק, קטן וזריז וכזה שיודע מתי להיכנס לרחבה ולהפתיע את השוער. גם אם לא זכה בשום תואר קבוצתי בקריירה שלו, הוא היה חלק בלתי נפרד מסיכומי המחזור בדור הנוכחי.

למה הוא פה? מעטים משחקני הדור האחרון היו עם יכולות כיבוש כמו של הילד מבית"ר תל אביב. אילו רק האישיות שלו הייתה קצת יותר מכילה הוא אולי היה יכול להישאר יותר בקבוצות שאשכרה התמודדו על תארים

 

43. ניר קלינגר – זכרון כואב

קריירה: מכבי חיפה (1984-1990), מכבי תל אביב (1990-1998)

הישגים: 5 אליפויות (1984/85, 1988/89, 1991/92, 1994/95, 1995/96), 2 גביעי המדינה (1993/94, 1995/96), גביע הטוטו (1992/93), כדורגלן העונה בישראל (1988/89), חבר היכל התהילה של הכדורגל הישראלי

אומרים שלכל מועדון יש שחקן שהכי מזוהה איתו. כוכב, מלך, סמל. אבל במכבי תל אביב של שנות התשעים היו שלושה ולכל אחד היה פונקציה שונה – הכוכב היה איציק זוהר, הדבר הכי אלגנטי שנראה עד אז במדים הצהובים, המלך היה אבי נמני, בן למשפחת אצולה מכביסטית ואהוב הקהל שצמח בכל שכבות הגיל במועדון, והסמל, הלוא הוא ניר קלינגר. קלינגר שיחק במכבי תל אביב רק שמונה שנים, אבל אלה היו שנים מעצבות בהיסטוריה של המועדון הצהוב. שם הוא שם את עצמו כסמל הגדול שמייצג את המכביזם הטהור

ומה היה כל כך מכביסטי בניר קלינגר? הוא היה בלם או קשר אחורי שלכאורה היה ממועט כישרון, בטח אל מול השחקנים איתם שיחק, אבל הוא ידע בכל פעם שהיה צריך לשים את הכדור ברשת, בין אם בעצמו ובין אם בבישול שהביא אליפות – שניים רצופים כאלה היו לו, ב1994/95 וב1995/96. קלינגר היה הסמל של מכבי תל אביב של שנות התשעים, ומה שמפתיע זה שלכאורה הוא הגיע לשם במקרה, מקרה עצוב ועגום בו היה נוכח גם קלינגר עצמו.

"לא היה קל להתנהל מולי, הייתי מאוד בעייתי, מכל המשתמע מכך" סיפר קלינגר בראיון לציון 25 שנים למותו של אבי רן, חברו הטוב, אל מול עיניו. "אמנם זכיתי בכדורגלן העונה, התאוששתי מקצועית, אבל הפצע בתוכי היה מאוד עמוק. המפלט הזה של הכדורגל והמוטיבציה גרם לי להדחיק את האירוע הטראומתי והמצער" שם גם סיפר קלינגר שהאירוע הזה הוא שגרם לו להבין שהוא צריך שינוי, ולעבור למכבי תל אביב. קלינגר נשא עליו את כאבי העבר והפך להיות הסמל הגדול של המועדון החדש שלו. איזה שחקן גדול הוא היה.

למה הוא פה? הוא אחד הגורמים הכי משמעותיים בדאבל המופלא של מכבי תל אביב בעונת 1995/96. ולכן, ולמרות שהוא שיחק רק שלוש שנים בדור האחרון, הוא ראוי למקום של כבוד בדירוג שלנו.

 

42. מוטי קקון – העיט נחת

קריירה: הפועל פתח תקווה (1991-1999, 1999-2003, 2005-2007), מרידה (1999), הפועל כפר סבא (2003-2005), בית"ר פתח תקווה (2010, 2011), הפועל מחנה יהודה (2010-2011)

הישגים: גביע המדינה (1991/92), מלך השערים של ליגת העל (1996/97)

העיט הוא ציפור טרף שהמאפיין העיקרי שלו הוא ראש מוגדל. זה מפתיע לאור העובדה שהיחיד שעקף את העיט בדירוג מלכי השערים של כל הזמנים של הפועל פתח תקווה הוא "ראש הזהב" סטלמך. העיט בונה את ביתו בדרך כלל בצמרות גבוהות, ושם גם בדרך כלל שהה מוטי קקון, בצמרות טבלאות מלכי השערים. קקון הוא הרבה יותר עיט ממה שאפשר לחשוב.

הוא בכלל קיבל את הכינוי הזה כי הוא שיחק כמו אמיליו בוטרגניו, אחד השחקנים הגדולים של תחילת הניינטיז וסמל של ריאל מדריד. אבל עם השנים מוטי קקון הפך להיות יותר עיט מכל אחד אחר. עוף דורס שממתין בסבלנות לרגע שבו הטרף יהיה הכי פגיע כדי לטרוף, ובשממה האפוקליפטית שהיא ליגת העל הוא טרף הרבה מאוד פעמים. במשך כל שנות התשעים ותחילת העשור שאחריהם הפך מוטי קקון לדבר הכי דורסני בליגת העל. הפועל פתח תקווה בילתה רבות מאותן השנים בצמרת הליגה, וחלק גדול מזה נזקף לזכותו של העיט.

כבר בגילאי נערים הוא התגלה בטורניר בינלאומי. ראשי אייאקס התעניינו מאוד בשנות התשעים בישראלים צעירים ומוכשרים, ומוטי קקון היה אחד מהם. אלא שהפועל פתח תקווה לא התכוונה לשחרר את הילד מעמישב והוא גם לא ממש רצה לעזוב. אבל בשנה האחרונה שלו בנוער זה היה ממש קרוב לשם. אברהם גרנט שעשה את צעדיו הראשונים באימון במלאבס, החליט שהוא לא מעוניין בשירותיו של הנער הצעיר. הפועל אשקלון התנדבה לקלוט אותו וההעברה כבר יצאה לדרך. זאביק זלצר הגיע להחליף את גרנט והחליט שהוא רוצה את הבחור הצעיר אצלו בקוצה. משם קקון הפך לסמל הכי גדול של הפועל פתח תקווה מאז סטלמך.

העיט הוא אחת החיות שהכי נמצאות על סמלים של מדינות, וקקון הפך להיות במידה רבה חלק מהסמל של הפועל פתח תקווה

למה הוא כאן? את רוב הקריירה שלו העביר קקון בקבוצה שלא זכתה כמעט בשום דבר. למרות זאת, הוא היה אחד החלוצים הבולטים בליגה של שנות התשעים, מאיים על כל קבוצה שהיא. קקון הוא סמל של שנות התשעים בכדורגל הישראלי.

 

41. טל בן חיים (הבלם) – אירופאי שמדבר עברית (רע רימון)

קריירה: מכבי תל אביב (1998-2004, 2015-2018), בולטון (2004-2007), צ'לסי (2007-2008), מנצ'סטר סיטי (2008-2009), סנדרלנד (2009), פורטסמות' (2009-2010, 2011-2012), ווסטהאם (2010-2011), קווינס פארק ריינג'רס (2013), סטנדרט ליאז' (2013-2014), צ'רלטון אתלטיק (2014-2015), מכבי תל אביב (2015-2018), בית"ר ירושלים (2018-)

הישגים: אליפות (2002/03), גביע המדינה (2001/02), 2 גביעי טוטו (2017/18, 2019/20)

קצת לפני שהתחילה הקורונה, בימים שהיה אפשר ללכת להרצאות ולא רק בזום, זכיתי לשמוע את ההרצאה הראשונה של טל בן חיים. הוא הודה שהוא התרגש יותר מאשר כשיחק מול 90 אלף וזה היה ניכר בקולו. ההרצאה הזו הייתה למעשה משל לקריירה של טב"ח: היא נבנתה מהרבה עבודה קשה והכנה של כל שקף ושקף ובשום שלב, גם כאשר שכח מה רצה להגיד או "נתקע" מהתרגשות, הוא לא עצר.

יותר מכל שחקן אחר מרשימת "גדולי הדור" טל בן חיים הוא מודל לחיקוי של עבודה קשה, נחישות, כוח רצון, התמדה ובמילה אחת: מקצוענות. כל מי שראה את סרט התעודה שעשה עמנואל רוזן המשווה בין אורח חייו של טל בן חיים לבין זה של דוד רביבו לא יכול היה שלא להתפעל מהמנטליות של הילד מראשון שיצא לריצות בגשם. מנטליות אירופאית בשחקן מהמזרח התיכון. הישגיו היו אדירים: אחרי שלוש עונות מופלאות בבולטון הוא חתם אצל לא אחרת מאשר צ'לסי הגדולה של מוריניו. לצערו של בן חיים "המיוחד" פוטר במהלך העונה ובן חיים מצא עצמו מתמודד עם מאמן מאותה הפרובינציה – אברהם גרנט. גרנט לא ספר את בן חיים ומשם הדרך החוצה הייתה מהירה. על אף לא מעט פציעות וחוסר מזל הצליח בן חיים לתחזק קריירה של 11 שנים בחו"ל, 10 מתוכן באנגליה. נדירים השחקנים הישראלים ששיחקו כל כך הרבה שנים באנגליה. טל בן חיים הוא אחד מאותם יחידי סגולה.

גם היום, בגיל 38, הוא ממשיך לעוד עונה של כדורגל מקצועני. למה שחקן בגילו ומעמדו צריך להסתכן בקללות וגידופים מקהל כפוי טובה ? הרי כסף לא חסר לבלם שהשתכר בצ'לסי 60,000 ליש"ט בשבוע. הסיבה נובעת ממה שדחף אותו לאורך כל הקריירה המפוארת שלו: רעב בלתי פוסק לשחק את המשחק שכולנו אוהבים. את סיפורו של טל בן חיים צריך ללמד בכל בתי הספר לכדורגל בארץ או פשוט לשלוח אותם להרצאה שלו כשהקורונה קצת תוריד את ראשה. גם מגפה עולמית לא תעצור את הרצון של הפייבוריט של "המיוחד".

למה הוא כאן? את רוב הקריירה שלו בן חיים שיחק בחו"ל, אחרת כנראה היה מדורג גבוה יותר. אבל כבר בגיל צעיר היה חלק בלתי נפרד מהאליפות ההגדולה של מכבי תל אביב ב2002/03 ומהגביעים בתחילת שנות האלפיים. בן חיים היה אחד הלגיונרים הגדולים של הכדורגל הישראלי, אבל על זה הוא לא קיבל כאן נקודות.

 

40. עמיר תורג'מן – להוריד מעצמך כדי לקחת

קריירה: מכבי תל אביב (1989-1992, 2001-2003), עירוני אשדוד (1992-1995, 1997-1999), הפועל חיפה (1995-1996, 1999-2001), מכבי חיפה (1996-1997), בית"ר ירושלים (2003-2004), מ.ס. אשדוד (2004-2005), הכח רמת גן (2005-2006), הפועל נוף הגליל (2006-2007)

הישגים: 2 אליפויות (1991/92, 2002/03), גביע המדינה (2001/02), מלך השערים של ליגת העל (1994/95)

אומרים שכדורגלן טוב מגיע להישגים עם הקבוצה שלו, שארון הגביעים שלו מלא בתארים. זה נכון לרוב, אבל לא תמיד. בעולם הכדורגל מסתובבים אנשים מוכשרים מאוד שאיכשהו תמיד פספסו את מה שצריך כדי להניף את צלחת האליפות או הגביע. אפילו עמרי כספי, הכדורסלן הישראלי הכי מצליח בNBA, הפך להוא שמעולם לא הגיע לפלייאוף.

כשעמיר תורג'מן הגיע חזרה למכבי תל אביב בקיץ 2001 הוא היה האדם הזה. אחרי עונות נהדרות בעירוני אשדוד ובהפועל חיפה, תורג'מן לא הפסיק לכבוש שערים אבל לא הצליח לשים את היד על פריט זהב כלשהו. לתורג'מן היו את כל התכונות שיש לחלוץ גדול – מהירות מחשבה, בעיטה איכותית מאוד, התמקמו נכונה ברחבה. אבל ההתמקמות בקבוצות הייתה לא טובה. ואז הוא הגיע למכבי תל אביב.

מכבי של תחילת שנות האלפיים הייתה קבוצה פצועה ומפוצלת, אבל גביע המדינה היה השטח שלה. בעונת 2001/02 זכה תורג'מן לראשונה גביע המדינה אבל כמעט ולא כבש בעונה הזאת. גם בעונה הבאה תורג'מן מיעט לכבוש, אבל המעט שכבש היה חשוב עבור הקבוצה שלו – שער הניצחון בקריית אליעזר בדקה ה85 במחזור ה14 הזניק את מכבי תל אביב להתחרות ברצינות על האליפות. יותר מכל בעונות האלה תורג'מן למד להוריד קצת מעצמו כדי שהקבוצה תתקדם, ושם הוא גם זכה באליפות הראשונה בה היה משמעותי (ב1991/92 היה רק שחקן צעיר שעלה מדי פעם מהספסל). למרות שהיה אחד הכובשים הפוריים ביותר בדור האחרון, הוא הצליח להגיע הכי רחוק כשהפך להיות שחקן משנה בהצגה אחרת.

למה הוא כאן? לאורך חלק גדול מהעונות שלו בדור האחרון תורג'מן כבש לפחות עשרה שערים בעונה, הוא כבש גם שערים חשובים להפועל חיפה באירופה, ובעיקר היה אחד הבולטים בדור של חלוצים מקומיים עם חוש כיבוש נדיר שבסופו של דבר התרגם גם לאליפות.

 

39. אסי דומב – בלם משלים

קריירה: מכבי נתניה (1991-1996), בית"ר ירושלים (1996-1997, 1998-2000), הפועל תל אביב (1997-1998, 2000-2003, 2004-2006), מ.ס. אשדוד (2003-2004), בני יהודה (2006-2007), הכח רמת גן (2007-2008), הפועל רמת גן (2009-2010)

הישגים: אליפות (1996/97), גביע המדינה (2005/06), גביע הטוטו (2001/02)

בלמים, כמו שוערים, נבחנים לרוב בכמות השערים שהצילו, בעליות לכדורי גובה, ביציאות מדוייקות קדימה כדי לחסום התקפות מתפרצות – השם שם כדי להרוס את העניין, את הרגע שהכדור פוגש את השער. אסי דומב היה טוב מאוד בכל האספקטים האלה. למעשה, הוא היה אמן גדול בזה בשתי הקבוצות איתן היה מזוהה, שתי יריבות מרות, הפועל תל אביב ובית"ר ירושלים. דומב זיגזג ביניהן בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, למרות שהוא היה בכלל נתנייתי במקור.

דומב של בית"ר היה שונה מדומב של הפועל. בעוד בהפועל אסי היה החלק היותר התקפי בצמד עם שמעון גרשון, בבית"ר הוא היה החלק ההגנתי של טרטיאק וכחילה, ולכל שותף הוא ידע להתאים כמו שהוא. למעשה, אסי דומב הוא כנראה הבלם המשלים הטוב ביותר בעשור האחרון. הוא לאו דווקא הצטייד בחושים מנהיגותיים, אלה לרוב היו למי שלידו. אבל הוא ידע להבין מה חסר לשותף שלו ולתת את זה בעצמו. לכן, למרות שעבר בין שני מועדונים שהם יריבים מרים, באף אחד מהם הוא לא נחשב למוקצה.

אבל מעבר לכך, דומב ידע גם לכבוש שערים וחשובים מאוד. במשחק הראשון בבלומפילד מול לוקומוטיב מוסקבה באותה עונה בלתי נשכחת בגביע אופ"א הרוסים השוו ל1-1 ועמדו לסיים משחק בתיקו עם שער חוץ. הפועל תל אביב הייתה חייבת שער, ושתי בעיטות חופשיות של אבוקסיס הלכו החוצה, וגם פנדל שנשרק לטובתה נהדף החוצה. הגבהה של אבוקסיס הגיעה לרחבה בדקה ה89, הולמאי נגח את הכדור אחורנית ואסי דומב, עם טכניקה אדירה, שם את הכדור בפנים. כשהוא כבר כבש, הוא ידע בדיוק מתי לכבוש

למה הוא כאן? כפי שנכתב בטקסט, דומב הוא אולי הבלם המשלים הכי טוב בדור האחרון. היכולת ההגנתית שלו הייתה נהדרת ומעבר לזה גם הטכניקה שלו הייתה מעולה. שחקן אהוב מאוד כמעט בכל מקום בו הוא שיחק.

 

38. אמיר שלח – מעצב פנים

קריירה: מכבי הרצליה (1989-1990), מכבי תל אביב (1990-1998, 2000-2002), בית"ר ירושלים (1998-1999), הפועל חיפה (1999-2000), מכבי נתניה (2002-2004)

הישגים: 3 אליפויות (1991/92, 1994/95, 1995/96), 3 גביעי מדינה (1993/94, 1995/96, 2000/01), גביע הטוטו (1992/93)

אמיר שלח היום הוא מעצב פנים. האתר שלו מציג חללי מגורים יפהפיים, כתבות על יתרונות הבית החכם ועל הכדורגלן שהפך למעצב פנים. זה נשמע כמו משהו די הזוי ששחקן כדורגל, מקצוע שההתמחות שלו היא בכוח, בעוצמה ובמהירות יהפוך להיות בעל מקצוע במקצוע רך, יצירתי ועם דגש על עיצוב. אלא שכשמדובר באמיר שלח, פתאום זה די מסתדר, כי שלח, בצורת המשחק שלו ובעמידה שלו על המגרש, היה אחד הדברים הכי מעוצבים בכדורגל שלנו.

על המגרש שלח היה שחקן הגנה טוב, כזה שיודע להצטרף באופן מושלם להתקפה כשצריך. אבל הוא היה נראה רחוק מכל אגרסיביות, תמיד מסודר ומטופח, מוסר מסירות אלגנטיות שנדמה שעיצב בעצמו. שלח היה חבר באחת מחוליות ההגנה הטובות בהיסטוריה של הכדורגל הישראל (במכבי תל אביב של תחילת שנות התשעים, יחד עם גדי ברומר, אבי כהן ופולוקארוב). לשיאו הוא הגיע בעונת 1995/96 תחת הדרכתו של דרור קשטן. שלח היה חלק בלתי עביר בחוליית הגנה שספגה רק 16 שערים ואפילו כבש שער נדיר ויפהפה מול מכבי פתח תקווה.

הוא כמעט ולא כבש שערים, אבל הוא מקום רביעי בהופעות בנבחרת ישראל בכל הזמנים. לשלח הייתה ועדיין יש עין לתפיסת החלל באופן שלא היה לאף שחקן אחר. אבל מעבר לזה, שלח היה מכביסט מובהק, אחד שהצליח לפרוח ולצמוח רק כאשר שיחק בצהוב כחול. היום, כשהוא מעצב דירות יוקרה ונחשב אחד הכישרונות הכי גדולים בתחום, נחמד להיזכר שפעם הוא עסק בתחביב אחר, וגם בו הוא התנהל באותה הדרך – מעוצב, חדיש, אלגנטי וקלאסי.

למה הוא פה? שלח היה הבורג ההגנתי הכי משמעותי בעונה שפתחה את הדור האחרון, הוא הוסיף גם עוד גביע בתחילת שנות האלפיים ואף על פי שלא כבש כמעט שערים הוא אחד משחקני ההגנה הכי בולטים בדור האחרון.

 

37. פדרו גלבאן – בסדר גודל של ניקו

קריירה: חימנסיה לה פלאטה (2003-2006), סן מרטין (2006-2007, 2008), סנטרו דפורטיבו (2007-2008), בני יהודה (2008-2013, 2014-2016, 2017), מכבי פתח תקווה (2013-2014), הפועל אשקלון (2016), הפועל תל אביב (2017), הפועל מרמורק (2018), הפועל ראשון לציון (2018-2019), אולימפו (2019-)

הישגים: גביע המדינה (2016/17)

באגף הקדושים בשכונת התקווה יש הרבה מקום לקדושים חדשים – ככה זה כשאתה קבוצה שכונתית שבנויה על מינימום ציפיות להיות משהו גדול באמת. במשך שנים בני יהודה הייתה פשוט הקבוצה המוצלחת מבין הקבוצות השכונתיות של תל אביב. שנות התשעים של המועדון התחילו עם אליפות היסטורית והסתיימו בירידת ליגה, אבל הביאו את אחד הקדושים הכי גדולים שידעה שכונת התקווה מאז אהוד בן טובים. ניקולאי קודריצקי הספיק לשחק רק שלוש עונות בישראל ובבני יהודה, אבל נכנס ללב של כל אוהד בשכונה. הוא היה הדבר האמיתי שהגיע לישראל כדי להראות מה יש לו, גאוות התקווה. מותו הטראגי בתאונה ב1994 רק הגביר את המיתוס סביבו, והכניס אותו סופית לאגף הכי קדושים שיש.

כשפדרו גלבאן נחת בישראל ב2008 לא היה שום סימן שהוא הולך להיכנס לאותו האגף. דמאיו בכלל ראה אותו בקבוצת סן מרטין כששיחקה מול בוקה ג'וניורס כשחיפש בלם. את הבלם לא אהב, אבל אהב מאוד את מה שראה מהקשר שהיה בכל מקום במגרש. הוא הגיע במחיר מציאה מחימנסיה לה פלאטה, והפך מהר מאוד לבורג המרכזי בבני יהודה של סוף העשור הקודם. גלבאן הוא הזר עם הכי הרבה שערים בליגה העליונה בישראל בכל הזמנים, למרות שלא היה חלוץ בכלל. הוא גם מלך השערים של בני יהודה במפעלים האירופאיים. הוא אמנם נחשב בארגנטינה לעצלן, אבל כאן בארץ הוא ידע לכבוש מכל מצב, הפליימייקר האחרון מהדור הישן.

בסדרת הסרטונים של "כדורגל שפל" שיצאה לפני שלוש שנים בשיתוף מנהלת הליגה הם מתחרים בכל מיני תחרויות כדורגל מול כוכבי ליגת העל. אחד מהם הוא פדרו גלבאן שפוגש אותם במגרש המיתולוגי בשכונת התקווה. רגע אחרי שהמשחקון נגמר וכביכול הסרטון גם נגמר, טרסוב הולך לבקש חתימה מחוץ לאצטדיון מפדרו גלבאן. המצלמה, תוך כדי שהם מדברים, פונה לכיוון הקיר של האצטדיון ושם מתגלה דיוקנו של ניקולאי קודריצקי שהושם שם אחרי התאונה הנוראית, כאשר ברקע שומעים שידור של אחד השערים של הצאר ניקולאי. אי אפשר שלא להתרגש מהרגע הזה בו אתה מבין שגלבאן הפך למרות דלות הישגיו לקדוש בסדר גודל של ניקו קורדיצקי.

למה הוא כאן? פדרו גלבאן הוא אחד הזרים הכי איכותיים שהגיעו לישראל. אם לא היה מתעקש להישאר בבני יהודה ברוב המוחלט של השנים שלו פה היו לו הרבה מאוד תארים, אבל הוא לא רצה את זה וחיפש את הבית שלו פה. לצערנו הוא נאלץ לעזוב את הארץ, ואנחנו מקווים שהוא עוד יישוב לכאן לסיים את הקריירה.

 

36. יגאל אנטבי – בלי חולצה במוסקבה

קריירה: מכבי הרצליה (1993-1994, 1996-1999), הכח רמת גן (1994-1995), סקציה נס ציונה (1995-1996), הפועל תל אביב (1999-2009, 2012-2014), מכבי נתניה (2009-2010), הפועל פתח תקווה (2010-2012), הפועל נחלת יהודה (2015-2016)

הישגים: אליפות (1999/00), 4 גביעי המדינה (1999/00, 2005/06, 2006/07, 2011/12), גביע הטוטו (2001/2002)

"איך שהשופט שרק לסיום, רצתי, פשוט רצתי, לכיוון הקהל, הורדתי חולצה וחגגתי. לא שמתי לב בכלל שהיה מינוס 17 מעלות בחוץ. הייתי פשוט בשיגעון, בטירוף" את המילים האלה אמר יגאל אנטבי בראיון ב2010 כאשר שיחזר את סיום המשחק השני מול לוקומוטיב מוסקבה שהעלה את הפועל תל אביב לשמינית גמר גבי אופ"א. התצלומים מהאירוע מדהימים. כל שחקני הפועל האחרים עם כפפות, אבל יגאל אנטבי רוקד איתם ללא חולצה כמו נער בן 18 בקיץ באילת.

את אותו ראיון עשה אנטבי לאורן יוסיפוביץ' במעריב. זאת הייתה התקופה הגדולה של הפועל תל אביב בסוף העשור הקודם, בשנה שלפני היא זכתה באליפות מטורפת ובאותם ימים העפילה בפעם הראשונה לליגת האלופות. אנטבי צפה על כל זה מהצד, אחד הסמלים הגדולים של העשור הגדול של המועדון האדום מצא את עצמו צופה מהצד במועדון שאהב כל כך. שנה וחצי אחרי הוא חזר ללבוש אדום כדי להניף עוד גביע, הגביע הרביעי שלו בהפועל תל אביב.

אנטבי היה מגן שמאלי מרשים, כזה שנתפר בדיוק לתפקיד. היכולות ההגנתיות שלו היו לא רעות בכלל, אבל יותר מהן הוא היה בועט מרשים. שער הניצחון האדיר שלו על מכבי חיפה בעונת 2001/02 אחרי סלאלום שלא היה מבייש אף שחקן התקפי בליגה היה אדיר, כמוהו גם השער הנהדר לחיבורים מול מכבי נתניה. ובכלל, מאז שהגיע ממכבי הרצליה לפני עונת האליפות הוא היה התאום ההתקפי והשמאלי של אילן בכר, ולמרות שהוא לא גדל בהפועל תל אביב, הוא פרש כסמל הגדול שלה.

למה הוא כאן? אחד משלושת המגנים השמאליים הגדולים בדור האחרון הוא זכר לימים בהם האגף השמאלי של הכדורגל הישראלי לא היה שומם או מלא בטעויות. השקט שלו, המסירות קדימה ובעיקר הבעיטות זיכו אותו בהמון נקודות אהדה מהאוהדים באדום.

 

35. ג'ון אוגו – הענק וגנו

קריירה: דראווה פטוי (2006-2010), אתלטיקו קלאב דה פורטוגל (2010-2011), אלמריה (2011), לירייה (2011-2012), אקדמיקה (2012-2014), הפועל באר שבע (2014-2019), אל אדאלה (2020-)

הישגים: 3 אליפויות (2015/16, 2016/17, 2017/18), גביע הטוטו (2016/17), 2 אלוף האלופים (2016/17, 2017/18)

הסיפור "הענק וגנו" של אוסקר וויילד הוא סיפור ילדים נוראי. זה סיפור על ענק שהגיע לביתו אחרי שנים, גילה שילדים משחקים בגן שמחוץ לביתו, גירש אותם ובנה חומות. ההמשך לא רלוונטי למטאפורה אבל נסיים את הסיפור: הענק רואה ילד שלא מצליח לטפס על עץ, הוא עוזר לו, ואחר כך הילד נעלם, וכשהוא מוצא אותו יום אחד על הידיים והרגליים של הילד יש סימנים של מסמרים והוא מזמין את הענק להגיע איתו לגן עדן. עכשיו, אחרי שיש לכם את הסוף הנוראי של הסיפור הזה, בואו נדבר על המשל של ההתחלה.

במשך חמש שנים היה מפחיד להיכנס לאמצע המגרש באצטדיון טרנר. ענק אחד בשם ג'ון אוגו בנה שם חומות ולא נתן לאף אחד לעבור. הוא הפחיד את כל מי שניסה להתקרב לבית שלו, למבצר שלו. זה היה נראה כמו ענק שפוגש ילדים קטנים שם באמצע המגרש. בכל פעם ששחקן מקבוצה יריבה בישראל התקרב לאמצע המגרש הוא נע בחשש, כמו חושש שפתאום הענק יתפרץ עליו ויפחיד אותו. וזה הדבר הגדול שאוגו עשה. הוא הצליח להפחיד את שחקני ההתקפה של היריבות, קשר אחורי ענק וחזק שהיה נראה כמו ענק מעולם אחר עם בעיטות שלא השאירו שום סיכוי לשוערים

אלא שאוגו היה כמובן הרבה יותר מזה. גם אם לפעמים היה מתעצבן על המגרש הוא אהב את באר שבע, חלק גדול מהסיבה שנכלל בסגל למונדיאל 2018 היה בגלל ההצלחה שלו בדרום. הקשר המטורף שלו עם ברק בכר הפך אותו לקשר האימתני שהוא, והוא אפילו ידע בלי בעיות את כל שירי האוהדים של הפועל באר שבע. קצת כמו הענק, כשהילדים הפסיקו לאיים עליו ורק רצו לדבר איתו, הוא התגלה כאיש מקסים, גם אם היה מפחיד לרדת איתו לתאקל.

למה הוא פה? במשך שלושת עונות האליפות של הפועל באר שבע הוא היה אחד השחקנים הכי חשובים במערך האדום. היכולת הפיזית שלו הייתה מדהימה, והחיבור שלו לאוהדים הוסיף לו המון נקודות.

 

34. מאור בוזגלו – הילד מפוספס

קריירה: מכבי חיפה (2005-2006, 2017-2018), הפועל פתח תקווה (2006-2007), בני סכנין (2007-2008), מכבי תל אביב (2008-2011), סטנדרט ליאז' (2011-2013), הפועל באר שבע (2013-2017), בית"ר ירושלים (2018-2019), הפועל תל אביב (2019-2020)

הישגים: 3 אליפויות (2005/06, 2015/16, 2016/17), 2 גביעי טוטו (2008/09, 2016/17), אלוף האלופים (2016/17)

במשך שנים הכדורגל הישראלי רצה לקחת חלק בתרבות הפופ הישראלית. הוא תמיד נתפס כמשהו של ערסים, לא מתוחכם ובטח לא פופי כמו בבריטניה. דיוויד בקהאם הישראלי היה מצרך מבוקש עבור תקשורת מתפתחת שרצתה להתמסר לדברים שלא כוללים את היובש שנמצא על הדשא. חלוצי התחום היו "גליצ'ים" באתר וואן, אבל משם זה התחיל לכל מקום. זה היה כאב ראש עצום לכדורגלנים שעד אז האירוע הכי גדול שהיו הולכים עליו בשבוע היה הפוקר ביום שני. אלא שאז עלה מהנוער של מכבי חיפה שחקן עם אבא דוחף. כאלה היו לנו הרבה, אבל אף אחד לא היה כמו יעקב בוזגלו. שחקן עבר, חולה תקשורת, עם מעט מאוד עכבות והבנה שיש משהו ענק בילד הזה, ענק באמת.

זה ניצת בהתחלה במשחק מוקדמות היורו לנבחרות צעירות ב2007. ישראל שיחקה באצטדיון רמת גן מול נבחרת גרמניה, עם שחקנים כמו נוייר, חדיירה ואוזיל. בוזגלו היה השחקן הבולט במגרש וגם הבקיע לשער של נוייר את שער השיוויון, אבל אז החל להתווכח עם גיא לוי, מאמן הנבחרת הצעירה דאז, והוחלף. זה הגיע לשיא באותו הערב בסן סירו מול מילאן, כאשר הכדור החופשי שלו נכנס בדיוק של בקהאם לשער באחד האצטדיונים הכי אייקונים בהיסטוריה של הכדורגל. אבל באותה נשימה, העונה הזאת הסתיימה בנתק מכוער בין בוזגלו להפועל באר שבע.

בשנים האחרונות מאור בוזגלו הוא כבר לא ממש שחקן כדורגל. הוא מפעל שכולל ספר של האבא, עסקים של האחים, סדרה מצליחה, קמפיינים לכל מיני מותגים. כל התעניינות כלשהי במשפחת בוזגלו בנויה במידה רבה מאוד על היסטוריית ההצלחות של מאור. קל להגיד עליו שבלי ההיסטריה התקשורתית סביבו הוא לא כזה שחקן גדול, אבל ההפך. בלי ההיסטריה התקשורתית סביבו, חלקה הגדול באשמתו ובאשמת אביו, הוא היה מצליח למצוא בית של ממש בכדורגל הישראלי. הכישרון שלו על המגרש כבר נרמס מזמן על ידי הכישרון התקשורתי שלו ושל סביבתו, זאת אולי הסיבה שהעונה נפתחה ועדיין אין לו קבוצה.

למה הוא כאן? מבחינת דיבור תקשורתי הוא השחקן המדובר בדור האחרון, זה די ברור. הקמפיינים, הסדרה, המשפחה, כל זה הפך להיות הרבה יותר גדול ממנו. בתכל'ס, מדובר בשחקן כישרוני שקיבל טונות של קרדיט בכל מקום ואם היה מממש קצת יותר ממה שיש לו, הוא היה ללא ספק בטופ 10 של השחקנים הגדולים בדור האחרון

 

33. גוסטבו בוקולי – הילד הקטן מאולם הכדורגל

קריירה: פראנה (2000-2001), הפועל רמת גן (2001-2002), הכח רמת גן (2002-2003), אחי נצרת (2003-2004), מכבי חיפה (2004-2015)

הישגים: 4 אליפויות (2004/05, 2005/06, 2008/09, 2010/11), 2 גביעי טוטו (2005/06, 2007/08), כדורגלן העונה בישראל (2005/06)

כדורגל עולמות הוא אחד הענפים המעניינים ביותר בספורט העולמי. הוא דורש שליטה בכדור, הבנת משחק, מהירות ויכולת לכדרר על שטח קטן. את כל הדברים האלה גוסטבו בוקולי היה עושה על המגרש הגדול בקריית אליעזר, וכנראה שזה התחיל שם. הילד נמוך הקומה מסאו פאולו רצה להיות כדורגלן גדול והתחיל במרחבים הקטנים של כדורגל האולמות בעיר, כשלאט לאט צבר לו רזומה של שחקן מוכשר, ובו במידה שחקן שקט ונחבא אל הכלים.

הוא נחת כאן בקיץ 2001 למבחנים במכבי פתח תקווה. אחרי שהיה חתום בברשיה אבל לא ממש שיחק שם, הוא התפשר על הגעה לליגה הישראלית, בתקווה שזאת תהיה מקפצה בשבילו לאירופה. אלי אוחנה, שהיה אז מאמן מכבי פתח תקווה, לא התרשם במיוחד מהקשר הצנום, והוא חיפש בכל הארץ קבוצה שיוכל לחתום בה. בסופו של דבר הוא חתם בהפועל רמת גן, ומשם הוא התחיל להתאהב בארץ. המקפצה היא זאת שהפכה ליעד.

אחרי עונה נהדרת עם אחי נצרת בליגת העל שבסיומה הקבוצה ירדה ליגה הוא נקנה על ידי מכבי חיפה כמחליף של ג'ובאני רוסו, וגם אם לרמה של רוסו הוא לא באמת הגיע, הוא הפך את המשחק של האלופה להרבה יותר דינמי, קצבי, כשחקן בוקס טו בוקס או באגף הוא היה מהיר, חזק ונחוש ובעיקר הבין איך לשחק על שטח קטן, כמו בכדורגל האולמות בילדותו. השערים היפים שכבש, האופי הנהדר שלו והמנהיגות שלו הפכו אותו לאחד מאהובי הקהל הירוק ולישראלי לכל דבר, כזה שגם אחרי הפרישה גאה להיות חלק ממדינת ישראל. השער הנהדר שלו באנפילד מול ליברפול הוא רק דוגמה קטנה לבחור קטן שהגיע לכאן בקטן ויצא הכי גדול שיש.

למה הוא כאן? בוקולי הוא אחד הזרים הכי טובים ששיחקו בכדורגל הישראלי, הוא התאקלם פה והפך להיות ישראלי לכל דבר, אבל לא שכח כלום מקצב המשחק הברזילאי שלו, וטוב שכך. אבן היסוד בארבע האליפויות האחרונות של מכבי חיפה.

 

32. רונן חרזי – לא עם כפית של זהב (אפי בריק)

קריירה: הפועל רמת גן (1988-1992), בית"ר ירושלים (1992-1997), סלמנקה (1997), הפועל חיפה (1998), בורסאספור (1998-1999), מכבי חיפה (1999), הפועל תל אביב (1999-2000)

הישגים: 3 אליפויות (1992/93, 1996/97, 1999/00), גביע המדינה (1999/00), כדורגלן העונה בישראל (1992/93)

לפני מספר חודשים קיימתי פגישה בבית קפה ברמת גן. בעודי ספון בכוס הקפה, נקלטה בזווית עיני דמות שזיהיתי, שהערצתי כנער אשר נושם כדורגל מבוקר עד ליל. מכיוון שאני יכול לקחת מעט קרדיט על הביטוי "חוצפה ישראלית" שכן אינני בוחל באמצעים והבושה ממני והלאה, קמתי לאותו השולחן שבה ישבה הדמות בגפה וביקשתי ממנו סלפי.

רוב הנערים הצעירים שנכחו באותו המקום לא הבינו מי הסלב שאיתו אני מצטלם, למה בוהקות עיניי ולמה אני לא מצליח להוריד את החיוך המטומטם שנסך על פניי, כמו ילד שקיבל את ממתק אהוב. רונן חרזי שהיה לאחד החלוצים היעילים שצמחו במחוזותינו וסיים את הקריירה שלו מוקדם עקב פציעות חוזרות ונשנות היה מקור השראה עבורי והוא ההוכחה שאין דבר העומד בפני הרצון (כמעט)

חרזי לא גדל עם כפית של זהב בפיו, הוא לא צמח באקדמיה של מועדון גדול, הוא אפילו לא היה בנוער של אחת מהבכירות בליגת העל, הוא צמח בליגה הלאומית בקבוצה שבשנות התשעים לא הייתה דומה לשום דבר שהייתה בעבר. בעונת 1992/93 עבר חרזי לבית"ר ירושלים והתפוצץ, מה זה התפוצץ, מחלוץ עלום שם הוא הפך לשם דבר, החלוץ המוביל בישראל. באותה השנה הוא היה מלך שערי הקבוצה וזכה בתואר כדורגלן העונה (גבר על אלי אוחנה הגדול). חרזי היה מעורב במשחק הגדול ביותר של נבחרת ישראל (ניצחון 3:2 על צרפת בפארק דה פראנס) ונחל הצלחות גם אחרי שעזב את בית"ר, אבל זו הקבוצה שתהיה מזוהה איתו לעד.

איביץ' אמר באחד מראיונות תום העונה כי דן גלזר הוא קודם כל בן אדם גדול ואחר כך שחקן גדול ואת אותו הדבר אפשר לומר על רונן חרזי. אישיות גדולה, אדם חייכן, צנוע ועניו, אחד שטובת חברו חשובה לו מטובתו שלו והאופי הזה הביא אותו למקומות שאחרים רק נוגעים בהם מתוך חלום הליל.

למה הוא פה? רונן חרזי הוא אחד מגדולי החלוצים הישראלים בכל הזמנים. גם בדור האחרון הוא היה משמעותי אם כי שיחק בו רק חמש שנים. ועדיין מקומו בין הגדולים גם בדור האחרון.

 

31. אבישי ז'אנו – הכול להצלחת המועדון (יוסף דיגורקר)

קריירה: מכבי נתניה (1987-1988, 1991-1995, 2006-2007), אחי נצרת (1988-1990), הפועל נוף הגליל (1990-1991, 2004-2006), עירוני טבריה (2007-2008, 2008-2009), הפועל חדרה (2008)

הישגים: 3 אליפויות (2000/01, 2001/02, 2003/04), גביע המדינה (1997/98), גביע הטוטו (2001/02)

שנת 2000. אני מגיע כילד בפעמים הראשונות לקריית אליעזר ומצליח להידחק ליציע ג' העמוס, לבוש בחולצה ירוקה כדי להשתלב בקהל הירוק מסביבי ומנסה להגיע כמו כל ילד להיות צמוד לגדר. פתאום רואה בחור מבוגר לידי לבוש בחולצת מכבי חיפה עם המספר 16 על הגב, החולצה של אבישי ז'אנו. מיד חיפשתי את אבישי ז'אנו על המגרש והעיניים שלי נצצו מרוב התלהבות לראות אותו "שורף" את אגף ימין בקרית אליעזר ללא הפסקה.

המגן הגיע למכבי חיפה ממכבי נתניה כחלק מעסקת הלוואה שנתן יעקב שחר למכבי נתניה והיה אמור לחזור בחזרה לאחר החזרת ההלוואה אבל זה לא קרה, ואתם מבינים בטח למה? אבישי ז'אנו היה שותף להישגים הכי גדולים של מכבי חיפה, רבע גמר הליגה האירופית (1998), אליפות שנתיים ברצף (2001-2002), היה בורג משמעותי בעלייה של מכבי חיפה לליגת האלופות בפעם הראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל, והיה בועט הפנדלים הקבוע של מכבי חיפה בכל המפעלים. בהמשך גם זומן לנבחרת ישראל בה הופיע 16 פעמים.

נקודת השיא של אבישי ז'אנו הגיעה כאשר כבש שער חוץ היסטורי מנקודת העונשין בפינלנד מול האקה בסיבוב השני של מוקדמות הליגה לאלופות (2001), מה שהעלה את מכבי חיפה לסיבוב השלישי במוקדמות המפעל מול ליברפול, אבל אז הגיעה נקודת השפל של המועדון והמשחק הזה לא יצא אל הפועל בגלל "פרשת הפקס" הזכורה לשמצה בקרית אליעזר.

מה שמבחינתי עושה את אבישי ז'אנו לגדול, זאת הענווה, הצניעות, העבודה הקשה על המגרש, לחימה ללא פשרות גם אם זה עולה לפעמים בכרטיס אדום, והכי חשוב הוא תמיד הצהיר בגלוי שאין לו בעיה עם ישיבה על הספסל, והוא מוכן לעשות הכול להצלחת המועדון, משהו שקצת חסר היום לרוב שחקני הכדורגל בישראל.

למה הוא כאן? ז'אנו הוא המגן הימני הגדול ביותר בדור האחרון. היציבות שלו בקבוצה הגדולה של תחילת שנות האלפיים בכרמל יחד עם בנאדו, חרזי וקייסי הפכה את מכבי חיפה למי שהיא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח