הפרק החמישי בסידרה על יורגן קלופ, האיש ששינה את ליברפול ועוד שתי קבוצות, מספר על השימוש שעושה המאמן במילים ובשפה כדי לחבר את כל חלקי המועדון למשפחה אחת גדולה.
קישור לכל הטורים בסידרה על יורגן קלופ
כל ראיון, שיחה או מסיבת עיתונאים עם קלופ היא חגיגה. הוא מדבר באופן שוטף, משתף פעולה עם העיתונאים, מחייך וצוחק וכמעט תמיד מעניק להם אמירות שנונות שהופכות בקלות לכותרת. אמנם זה נראה כאילו הוא נהנה ומשתעשע, וזה כנראה נכון, אלא שמבחינתו זו גם דרך להעביר מסרים, ויש מסר שחוזר אצלו בכל אירוע כזה.
כמעט בכל מסיבת עיתונאים, ראיון או שיחה מקפיד קלופ לקרוא לשחקנים שלו "The boys". הילדים, או יותר נכון – הבנים. לעיתים הוא יגיד השחקנים, או הקבוצה, אבל כמעט תמיד יעלה מתישהו הביטוי "The boys".
יכול להיות שזה אופן הדיבור שלו, וזו השפה היומיומית שלו, ואכן מפיו זה נשמע מאוד טבעי, אבל זה לא מקרי. זו צורת התבטאות שיש מאחוריה היגיון ומטרה.
תעצמו עיניים ותאמרו לעצמכם "הבן של…" ותנסו לדמיין את המטען העצום של אסוציאציות והקשרים שהמונח הפשוט הזה נושא איתו. תנסו לשחזר מה הרגשתם כשמישהו זיהה שאתם "הבן של…".
תנסו להרגיש מה מרגישים השחקנים שלו כשהוא קורא להם "הבנים", ועושה את זה שוב ושוב ושוב ובדרך כל כך זורמת וטבעית.
קלופ יודע שהמפתח להצלחה של כל קבוצה וכל צוות הוא חיבור רגשי עמוק בין המרכיבים השונים של הקבוצה. במקרה של מועדון כדורגל מדובר במחומש שכולל את השחקנים, המאמן, הקהל, ההנהלה וצוות העובדים והמועדון עצמו. על מנת שהקבוצה תצליח ותשיג את מטרותיה, החיבור הרגשי חייב להיות בין כולם וכל הזמן, והוא חייב להיות דו סיטרי ובמגוון רחב של מימדים. זה לא מספיק שהקהל מעריץ את השחקנים, הוא חייב לקבל מהם יחס על מנת להמשיך ולתמוך בהם. אותה הדדיות, ברמה כזו או אחרת, צריכה להתקיים בין כל המרכיבים של הקבוצה.
קלופ מבין את זה ומכוון לשם, והשימוש בביטוי "The boys" תורם לכך רבות.
ראשית, המונח הזה מבסס ומחזק את התפיסה שהמועדון הוא משפחה. אפשר להתווכח אם זו דרך הניהול הנכונה של מועדון כדורגל, אבל זו הדרך שבה נוהג קלופ, והדרך שהוא מאמין שהיא הנכונה, ובהתאמה לכך הוא מתנהג ומתבטא. קלופ מדבר הרבה על כך שהמועדון הוא משפחה והוא מעביר את המסר הזה בדרכים גלויות וסמויות כאחד.
כשקלופ משתמש במונח הזה הוא מכוון בעיקר לשחקנים והמטרה שלו היא לחזק את החיבורים הרגשיים שלהם למרכיבי הקבוצה.
קלופ אמנם קורא לשחקנים "הבנים" ואינו אומר "הבנים שלי", אבל המסר הסמוי הוא ברור ונועד להשיג שתי מטרות עיקריות.
המטרה הראשונה היא כמובן החיבור הרגשי העמוק שקיים בין אב לבנו, אם זה במציאות, או בתרבות שמדגישה באלף ואחת דרכים את הקשר בין הורים וילדים. במקרים רבים הילדים מעריצים את הוריהם וחולמים ללכת בדרכם ולחקות אותם. איני בטוח אם קלופ רוצה שהשחקנים שלו יעריצו אותו, אבל בדרך זו הוא מחבר אליו את השחקנים ויוצר אצלם את המחוייבות האישית כלפיו שמאפשרת לו להניע אותם, ולדחוף אותם למיצוי יכולותיהם.
המטרה השניה היא לייצר את ההיררכיה בינו לבין השחקנים. ברוב התרבויות הילדים גדלים לאורו של העיקרון שעליהם להקשיב להורים, מכיוון שהם מקור הסמכות הראשוני והבסיסי שלהם. כמה פעמים שמעתם את המשפט "תעשה מה שאבא אומר לך"? כמה סיפורים קראתם וכמה סרטים ראיתם על זה?
קלופ ציין בעבר שהוא מבין שהשחקנים חשופים לביקורת ועצות מאינספור מקורות, והוא מצפה מהם לסנן את כולם ולהקשיב אך ורק להנחיות ולעצות שלו, בדיוק כמו שהורה מצפה מהילדים שלו. כשהוא קורא למאנה, סלאח או מילנר "הבנים (שלי)" הוא בעצם מעביר להם את המסר שהם צריכים להקשיב אך ורק לו, מכיוון שהוא רואה רק את טובתם, בדיוק כמו אבא.
להיות חלק ממשפחה זה כמובן להיות חלק מהמסורת וההיסטוריה שלה, וכמובן גם לקחת אחריות להמשיך את אותה המסורת. כשאתה "הבן של…" מצפים ממך כמובן להמשיך ולשאת את שם המשפחה עימו באת לעולם, להמשיך את העסק של ההורים ואף אחד אינו מתפלא כשבן של רופא מתחיל ללמוד רפואה. זה נראה תהליך טבעי. בתחילת דרכו בקבוצה קלופ ביקש מהשחקנים לא ללכת עם "תיק גב במשקל עשרים קילו שמכיל את ההיסטוריה של הקבוצה", אולם ברור לו שהוא חייב לייצר קשר מידתי בין השחקנים למועדון, ומשפחה היא הקשר הבסיסי ביותר שמוכר לנו.
בסוף 2019 קלופ חתם על הארכת חוזה והעוזרים שלו הצטרפו אליו וחתמו גם הם על חוזים חדשים וארוכים יותר. במהלך מסיבת העיתונאים קלופ השתמש כלפיהם בדיוק באותו מונח. בשבילו גם הם "בנים", ומבחינתו הם חלק אינטגרלי מהמשפחה.
המסר שהם חלק מהמשפחה שלו מופנה כמובן אליהם, אבל גם להנהלה, לשחקנים ולקהל.
בתחילת דרכו בקבוצה קלופ זימן מפגש משותף של השחקנים ועשרות העובדים שמתחזקים ומפעילים את מתקני הקבוצה. הוא ביקש שכולם יציגו את עצמם לשחקנים, על מנת שאלה יכירו את האנשים שבזכותם הם יכולים לעלות למגרש ולשחק. הוא רצה שכולם, השחקנים והעובדים, ירגישו שהם חלק ממשפחה אחת גדולה.
כשקלופ מגדיר את עצמו כ"אבא של" השחקנים והצוות הוא מכניס את עצמו למשוואה, ובגדול. קלופ לוקח על עצמו את האחריות להתנהג כאבא על כל המשמעויות שנגזרות מכך.
הוא ילמד אותם, יחנך וידריך אותם, יכוון אותם וידרוש מהם, ומצד שני הוא יגן עליהם וישמור עליהם.
הוא אולי יעניש אותם, אבל הוא גם יחבק אותם, בדיוק כמו שאבא עושה, וקלופ אומר ועושה, מחנך ומחבק.
קלופ מעולם לא האשים את השחקנים שלו בכישלון, הפסד או טעות. הוא תמיד גונן עליהם, שיבח אותם ופירגן להם גם כשפישלו בגדול. הוא שומר באדיקות על הקן המשפחתי כסביבה הכי תומכת ומחבקת שקיימת ונותן לשחקנים את הביטחון לטעות כדי שילמדו, ישתפרו ויצליחו.
לוריס קריוס, השוער בגמר הצ'מפיונס מול ריאל מדריד ב 2017, עשה במהלך המשחק שתי טעויות קריטיות, שבוודאי תרמו להפסד באותו משחק. בראיונות מיד בתום המשחק קלופ לא אמר עליו מילה אחת רעה, למרות סערת הרגשות בה היה נתון ושאלות העיתונאים שציפו לכך. חודשיים אחרי המשחק הוא סיפר "עודדתי אותו מיד בסיום המשחק, אבל לא ידעתי ממש מה להגיד לו מעבר לכך". אחרי הפסד כל כך כואב במשחק כה חשוב, גם "רק" לעודד את השחקן, דורש הרבה תעצומות נפש.
בעבר רבים תיאור את קלופ בפשטנות כמומחה למוטיבציה, חיוכים וחיבוקים שמתמחה בהנפת אגרופים מול הקופ והאוהדים, ובקפיצות ניצחון ראוותניות. את כל הדברים הללו הוא אכן עושה היטב לצד ניהול מקצועי איכותי.
היום רבים מבינים שהמשימה של יצירת של חיבור רגשי עמוק ומתמשך בין כל המרכיבים של המועדון, קשה לא פחות, ואולי אף יותר, ממציאת פתרון טקטי כזה או אחר, או יצירת תבנית משחק כלשהי, וקלופ יוצר נפלא את החיבורים הרגשיים הללו.
סאדיו מאנה אמר לא מזמן "כולנו אוהבים אותו כמו אבא, וגם חוששים ממנו כאבא", ואילקאי גונדואן ששיחק עבור קלופ במשך ארבע שנים בדורטמונד, סיפר על החיים עם קלופ "אתה מנסה לעשות את זה הכי טוב שאתה יכול, כי אתה רוצה שהוא יהיה גאה בך". בדיוק כך מדבר בן על אביו.
השימוש שקלופ עושה במונח "The boys" הוא אינטנסיבי, אך מדוד ושקול. הוא מצליח מכיוון שהשימוש בו מחובר באופן שלם ומלא לאישיות שלו, להתנהגות שלו, לתפיסת עולמו וליחס שלו לסביבה האנושית. הוא פונה לשחקנים, לעובדי המועדון ולצוות האימון באופן גלוי ובאופן סמוי, מודע ותת מודע.
בראיון ב 2004 אמר קלופ "השפה בה אני משתמש חשובה מאוד, היא הדרך שבה אני יכול לגעת בשחקנים שלי".
בעיני השימוש שלו בשפה הוא נהדר.
מעניין אם זה משהו שנולד איתו או משהו שלמד וטיפח? מניח ששניהם. הוא באמת יודע לתת ולבקש ומוצא דרכים (מנטלית וטקטית) להוציא את הטוב מהשחקן. שלא יגמר לעולם.
אני מסכים עם ההנחה שלך. כולנו מורכבים מהגנטיקה, החינוך, התרבות והסביבה.
אני חושב שאצלו זה עובד מצויין גם מכיוון שהחלק של "לתת" חזק וברור לשחקנים.
כמו שאמרו הביטלס : the you take is equal to the love you make