אני אוהב ללכת לכדורגל

הביקורים הקבועים ב"איצטדיוני" הכדורגל של עילוט (נצרת), עפולה וגרין (נוף הגליל או נצרת עילית לשעבר), בדרך כלל אינם מסתיימים בטוב עבור הקבוצה שלי, אבל הם בהחלט מספקים לי חומר לכתיבה, והכל מאהבה. 

אתמול הלכתי למשחק כדורגל,
לא בבלומפילד, טדי או סמי עופר,
מגרש של ליגה לאומית, ליגה נידחת,
בשבילם כל צופה או סוג של קוץ ב…

מה שטוב זה שיש חניה,
הנושא הזה הוא ממש לא בעיה,
אם בסמי עופר צריך ללכת שעה,
אז בגרין או בעילוט הולכים רק דקה,
בין האוטו לקופת הכרטיסים,
בדיוק כך, צ'יק צ'ק ואנחנו נכנסים.

עוד רבע שעה מתחילים, החניה ריקה והשקיעה יפה…

 

טוב, קשה לקרוא לזה קופת כרטיסים,
יותר חור בקיר שאליו כסף מכניסים,
כמובן שהמתכננים חשבו על כל הפרטים,
ולכן הפתח הוא בגובה ה…,

מסתבר שבפנים יושב בן אדם,
קצת בחושך ודי משועמם,
אני מתכופף ושואל בנימוס,
כמה עולה? קבוצת חוץ?
והקיר עונה כאילו עכשיו התעורר,
ארבעים שקל ותאמין לי, לי זה עולה יותר…
יש חיילים אני שואל בהיסוס, בפחד ובתקווה,
פחחח… עונה הקיר, מחיר כזה ואתה עוד רוצה הנחה?

 

ועכשיו ברצינות הוא עונה, חיילים כבר נגמר,
מאחר ורק אני בתור, תסכימו איתי שזה די מוזר,
אני מתעצבן, אבל אין לי ברירה,
הגענו עד כאן, לא ניכנס לזירה?
עושים את דרכינו לבידוק בשמחה וברון,
גם פה אין תור – כי עידו הראשון ואני האחרון,
משאירים בכניסה שקית גרעינים,
כאן הכל מבריק, לא מפצחים,
לא תאמינו אבל גם בעפולה, בירת הפיצוחים והעמק,
אסור להכניס גרעינים, כוסאממק,
איך אפשר לראות משחק בלי לפצח איזה גרעין,
זה לא כיף, זה ממש לא מתאים,
ושלא תחשבו שפיסטוק מותר,
כל פיצוח אסור, ממש מיותר,
מקסימום בוטנים ובלי הקליפה,
אצלנו שומרים על ניקיון. נקודה.

נכנסים לאיצטדיון בחיל וברעדה,
ומיד נופלים לשלולית רדודה,
מעלינו יציע די מאולתר,
הרוח נושבת, בנצרת תמיד קר.

 

אתם בטח מכירים את ההרגשה הזו,
את הצמרמורת שעוברת לך בגוף כשאתה עולה במדרגות וכל הדשא הירוק,
המושלם והמרהיב נפרש לנגד עינייך.
את היופי בקוים הישרים והלבנים, בשער המצוחצח וברשתות הלבנות והחדשות.
אתם בטח מכירים את ההתרגשות הזו,
ממש כאילו נכנסנו לבית המקדש,
רחמנא ליצלן, אבל ככה אני חש.

רגע, איך אמרת שקוראים למגרש,
גרין, אני עונה בחשש,
נו, אז בטח הדשא ירוק שם תאמרו,
ובכן, לא בדיוק,
כי גרין אמנם זה השם,
אבל הדשא שם לא מתרומם,
רוב המגרש חול הוא ואדמה,
זו האמת, זו לא הגזמה,
כן, בישראל בת שבעים שנה,
משחקים על מגרש כמו בקום המדינה.

יהיה בסדר את עידו אני מנחם,
עד שאני רואה שהיציע שומם,
אוהדים כמספר אצבעות היד,
אני ועידו כמעט שם לבד,
אז אמנם הכל ריק, אבל למצוא כיסא יבש ונקי,
מצריך מאמץ ממש ענקי,
חבל ששכחנו להביא שקיות,
אומר לעצמי – כל שנה אתה שוכח, אידיוט.

 

לאט, לאט, מגיעים אוהדים,
בכל זאת, קבוצת חוץ, באים ממרחקים,
שלא תחשבו בטעות, אלפים,
אולי מאה, אולי שישים,
כי בליגה לאומית מה שקובע זו האיכות,
ולא כמו אצל מכבי חיפה או ת"א, כי אצלם זו הכמות.

פורשים שני שלטים, מכינים את הדגל,
כמו שצריך, אוהדי כדורגל,
קושרים את התוף חזק לגדר,
כי למרות שהוא חוטף בראש, אנחנו רוצים שהוא ישאר,
שרים שני שירים, מנסים לעודד,
אלא שעם הרוח קשה להתמודד.

 

אני מתרשם שגם לשחקנים די קשה,
רוח וגשם ודשא כזה,
כי שלושה-ארבעה אימונים בשבוע,
לא מספיקים, זה דבר ידוע,
שתי מסירות זה די והותר,
על בעיטה לשער, אין מה לדבר,
אנחנו נעים בין ברכה לקללה,
לשחקנים, לשופט וגם להנהלה,
אם יהיה מזל נזכה כאן לגול,
אם כי, בשביל זה צריך נס ממש גדול.

כשהמשחק נגמר האוהדים מבקשים,
לראות מקרוב את כל השחקנים,
"כל הקבוצה לבוא לכאן, כל הקבוצה לבוא לכאן"
אלא שאלה די מבולבלים,
כי פעם משבחים אותם ופעם מקללים,
אם ניצחו יקבלו מלא אהבה,
ואם הפוך יחטפו את כל האכזבה,
כי הרי יחסו של אוהד לקבוצה,
משתנה לפי ניצחון או תבוסה.

כמו שהבנתם זו חוויה קצת מפוקפקת,
למגרש כדורגל בארץ ללכת,
אבל מה ציפיתם מאיתנו האוהדים,
שנתנהג בהיגיון ונהיה חכמים?

 

Print Friendly, PDF & Email

2 תגובות

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אהבתי…
    מזכיר לי נשכחות שהייתי הולך עם אבי למשחקים של ביתר נתניה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח