אי אפשר להרגיש אחרת

זאת הנבחרת שלי. נבחרת ישראל. אף פעם לא הרגשתי אחרת. הפוך, עם הזמן, הרגש רק מתחזק. כמה דברים אחרים בחיים גורמים לי להרגיש ככה?

ישראל סלובניה
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל

איך יכול להיות שאני מתרגש ככה כל פעם? למה זה קורה לי? בין אם זה משחק פלייאוף סוף-סופי שניצחון-בלתי-אפשרי-נגד-כל-הסיכויים בו יתן לי את האפשרות לראות אותם, את נבחרת ישראל, עוד פעם, בקיץ. ובין אם זה סתם, משחק ידידות נגד נבחרת דרום-אמריקאית שאין לה ממש את הקונוטציות שאנחנו רגילים להן כשאנחנו שומעים ״דרום אמריקה״, שבו אני אזכה לראות אותם שוב עולים למגרש בצבעים שלי.

למה אני כבר לא יכול לחכות למשחק הבא?

הרי כולם אמרו שאין לנו סיכוי ממילא. שזה לא יקרה. שלא משנה מה נעשה, איכשהו זה יהרס, כנראה לקראת הסוף. הכנו את עצמנו נפשית לזה.
אז למה בכל זאת אני מרגיש כך?
למה אני צורח משמחה אחרי שער זכות?
למה אני מאבד את זה אחרי שער חובה?
למה זה קורה לי גם בכדורסל, לעזאזל?

יש אנשים שאמרו ששון וייסמן יהיה שחקן אימונים. חלק מהאנשים האלו הם אותם אנשים שאמרו שיונתן כהן ודן גלזר יהיו שחקני אימונים. לראות אותו רץ ככה. וואו. זה עושה לי חשק לדפוק ספרינט גם. לראות את סולומון מחלץ כדורים למרות הגודל שלו ביחס לאחרים, וואו. הלוואי שלי תהיה תעוזה כזאת.

 

הא, כולנו יצאנו פראיירים עוד פעם.
לפני שנתיים וקצת, היינו על סף התפרקות טוטאלית. כבר היינו שם, ממש על הקצה של נקודת האל-חזור. היינו קרובים למצב שבו לא תהיה לנו נבחרת. אבל איכשהו לא התפרקנו. כולנו הבטחנו לעצמנו שנפסיק להתלהב כל פעם מחבורה של 11 גברים שרצים על מגרש בצבעי כחול-לבן. שאין לנו סיכוי גם ככה, אז למה סתם לפתח ציפיות. למה להרשות לעצמנו להיקשר ככה למשהו שלא יכול להצליח.
ובכל זאת, עשינו את זה עוד פעם.

אנחנו בחרנו להאמין. עוד פעם. לא קיימנו הבטחות. התלהבנו, התרגשנו, עוד פעם. נפלנו בפח שלהם עוד פעם, קצת פראיירים.
התקשורת ברובה תספר לכם אחרת, אבל הסיפור הזה עוד לא נגמר. הסיכוי, יש שיגידו, התקווה, עוד לא אבד/ה.

ועדיין.
תנו לי את זה עוד פעם. עוד מיליון פעם אם צריך.
כי אולי רוב האנשים יחלקו על זה, אבל החבר׳ה האלה קצת מייצגים אותנו, נותנים לנו ביטוי שם בחוץ, על הדשא. לא בתור בני אדם, ממש לא. הם מייצגים אותנו עם מה שהם עושים כשחקני כדורגל. בצורה סימבולית, הקשיים הקטנים שלהם על המגרש הם הקשיים הקטנים והגדולים שלנו. הטעויות שלהם, שלנו. אני רוצה את הכוח רצון הזה שהם מראים שם בחוץ. אני רוצה את רוח הקרב שלהם במלחמות הפרטיות שלי. אני רוצה את האמונה שלהם, איתי.
אתם לא רוצים?

קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל

הקסם האמיתי של נבחרת ישראל אף פעם לא היה טמון ביכולת שלה להצליח בספורט או מקצוע מסוים. אם תמצמץ, תפספס את זה. אנחנו נהיה פה גם בפעם הבאה למרות כל ההבטחות. אנחנו נרגיש את זה עוד פעם, לא משנה באיזה תרופת-נגד ננסה להשתמש. למה? על זה כל אחד יענה את התשובה שלו.
אנחנו צריכים לפחד מהיום שבו נפסיק להרגיש. היום הזה לא יגיע, אני מקווה.

יש לנו נבחרת עכשיו. נבחרת שמשחקת ונלחמת, וקרובה, כל כך כל כך קרובה. חסרים עוד דברים, נכון. אבל, בשעה טובה, יש רגש, יש רצון. יש רעיונות מקצועיים נכונים ומתאימים. יש חשיבה לקראת העתיד. והכי חשוב, יש אוהדים. תעשו כמה השוואות שאתם רוצים לקמפיינים קודמים, כמו לזה של גוטמן למשל. אבל מתי בפעם האחרונה 15,000 איש באו לראות משחק של נבחרת ישראל ה״גרועה״ נגד נבחרת ״יוקרתית״ כמו צפון-מקדוניה? יש קהל, שמאמין. זה הדבר הכי יפה לדעתי בקמפיין הנוכחי, המטרה העיקרית של הקמפיין. להחזיר את האהדה לנבחרת. יש אנשים שנותנים להם אצבע ורוצים את כל היד, ולפעמים זה לגיטימי, אבל אולי הפעם לא.

 

אתם מרגישים את הבאסה הזאת? אני כן. נחשו מה? היא כנראה תלווה אתכם עוד קצת, אז שלא תגידו שלא הזהירו אתכם. כי אכפת לכם. כמה שתנסו להכחיש, אכפת לכם.
תנו לי להרגיש את הרגשות האלו עוד פעם, תמשיכו לתת לי סיבה
להאמין, ואני מרוצה. זה מספיק בשבילי, אני לא מבקש יותר מזה.
אלאלישראל.

“I will never give up, I will keep believing.
Will You?”

ערן זהבי, נבחרת ישראל
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!