רפאל הלפרין (תרפ"ד, 1924 – כ' באב תשע"א, 20 באוגוסט 2011) היה איש עסקים, אמן לחימה (דאן 5 בקראטה ואלוף העולם בהיאבקות מקצועית בשנים 1952 ו־1957), פעיל ציבור חרדי ישראלי, עורך האנציקלופדיה לבית ישראל והמייסד של רשת אופטיקה הלפרין
מתוך "רפאל הלפרין-ויקפדיה".
רזומה מרשים בסך הכל. סביר להניח שעל רשת חנויות המשקפיים שלו שמעתם, אבל כנראה שלא ידעתם שחוץ מלהיות יזם יצירתי ואיש עסקים ממולח (אבל לא תמיד מוצלח…) רפאל הלפרין היה גם ספורטאי, ולקראת סוף חייו, גם רב?
ההתחלה/ילדות
הלפרין היה אדם מעניין. מעניין מאוד. הוא נולד בוינה ב1924 ועלה ביחד עם משפחתו לארץ ישראל כמה שנים לאחר מכן, מתוך פחד מהשינויים שהתרחשו בגרמניה באותם שנים. הם התמקמו בבני ברק, שם הקים אביו את שכונת זיכרון מאיר, ואת רוב ילדותו העביר רפאל בלימוד בישיבות שונות. אבל להלפרין לא היה עניין רק בלימוד הגמרא. הלפרין התעניין בקונספט של פיתוח הגוף, בהשפעת היישוב החדש בארץ באותם ימים, והתחיל לעבוד. הוא הכניס את עצמו למשטר אימונים רצחני עם דגש על הרמת משקולות, למרות שההורים שלו כנראה לא ממש התלהבו…
בכל זאת, הלפרין בא ממשפחה חרדית. אמנם זאת הייתה משפחה חרדית שהייתה מעורה בעולם החילוני ולא הייתה אולטרה-שמרנית, אבל הפערים עדיין היו עצומים. אבל דווקא אז, קיבל הלפרין חיזוק ממקום לא צפוי: הרב שלו, ה"חזון איש", עודד אותו להמשיך לעסוק בכוח שמוביל אותו, בתקווה שהוא גם יוכל למנף את הכוח הזה בהמשך חייו לדברים נוספים.
בליווי הרוח הזאת, הלפרין המשיך לעצב את חייו. הוא המשיך להתאמן במשך כמה שנים, עד שהרגיש צורך לנסוע לארה"ב כדי ללמוד ממומחים בתחום. אבל הוא לא נשאר שם הרבה זמן; הלפרין חזר לארץ ב1950 עם הידע והציוד להקמת רשת מכוני כושר. במקור נקרא המקום: "מכון גיבורי ישראל", ולאחר שערוריה קטנה, הראשונה מכמה בחייו של הלפרין, שונה השם ל"מכון שמשון" (שם לא רע בכלל…). אפשר להגיד ש"מכון שמשון" היה אחד מכרטיסי הכניסה התרבותיים הראשונים של העולם הדתי השמרני למדינה, המבוססת על אספקט יותר חילוני. אולי זאת גם דוגמה טובה לאפשרויות שנוצרות כשכל אחד מכבד את האחר.
אם חשבתם שרפאל הלפרין יעצור פה, טעיתם. כתלמיד המסור של תרבות פיתוח הגוף, הבחור הצעיר יזם את תחרות מר ישראל (נו, התחרות הזאת שבה מורחים שמן על הגוף ואז עומדים בלי לזוז בזמן שהשופטים בוחנים מכל זווית אפשרית…) הראשונה בתולדות המדינה. עכשיו אתם יודעים למי להודות. באופן קצת מחשיד, הזוכה הראשון אי פעם בתחרות מר ישראל הוא לא אחר מאשר: רפאל הלפרין. אבל הרכבת של הלפרין ממש לא עוצרת פה.
שנות ה50/ כמעט WWE
בתחילת שנות ה-50 החליט הלפרין להשתמש בגוף שהוא בנה כדי להתחיל להתחרות במסגרת הספורט הכי… אמממ… לא משעממת האפשרית: היאבקות מקצוענית. כן, אולי באותם שנים זה לא היה דבר ידוע לרוב האנשים כמו שזה היום, אבל גם פעם הספורט הזה היה ברובו שואו אחד גדול. קרבות שמוכרעים מראש, סיפורים טובים. ככה בגדול רוב האנשים יתארו את ההיאבקות המקצוענית. הלפרין עצמו טען תמיד בעיתונות שהקרבות שלו לא מבויימים, אבל כנראה שזו לא בדיוק האמת. יצא לו לגלם את דמות ה"יהודי הנוקם" או "הגיבור" שנלחם בדמויות עם סממנים גרמניים יותר מפעם אחת. נראה שהוא עצמו האמין, והתייחס לכל הקרבות שלו ברצינות, ואולי בסופו של דבר זה מה שחשוב באמת.
הלפרין הפך לסמל. ניגוד גמור ליהודי הגלותי שנחשב לחלש ולא מעורב בפן הפיזי והגופני של החיים. סמל לאנשים שקיוו שאותו יהודי גלותי יעלם מהעולם עם הקמת מדינה ליהודים. סמל לחלוצים שהאמינו בעבודת כפיים ובפיתוח הגוף. סמל לאלה שרצו לבנות כאן תרבות חדשה, עקשנית, בלתי מתפשרת ואיתנה. בכל זאת, הלפרין תמיד הקפיד להתחרות עם סמל המגן דוד, ואני לא חושב שבאמת יש ויכוח על המשמעות שהייתה לניצחון של יהודי על גרמנים באותה תקופה. מגיעה להלפרין הערכה רבה על כך שהיה מקור לגאווה, אחד מהגורמים לשינוי בתפיסה של עם.
עכשיו הגענו לנקודה שבה נראה שהעובדות והמציאות התערבבו קצת עם הדמיון. לפי חלק מהמקורות שעוסקים בחייו של רפאל הלפרין, הוא זכה ב"אליפות העולם" בהיאבקות בשנים 1952 ו1957, במסגרת מה שיהפוך בהמשך לארגון WWE. אבל בבדיקה פשוטה של רשימת הזוכים ב"אליפות העולם" בהיאבקות של הWWE על גלגוליו הקודמים, ניתן לראות שהלפרין לא מופיע. אולי זה קצת מאכזב, אבל רפאל הלפרין אף פעם לא באמת היה אלוף העולם בהיאבקות. לפחות לא רשמית.
אז מה באמת קרה? איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים היו משוכנעים שהיה לנו אלוף עולם בהיאבקות פעמיים בשנות החמישים?
יכול להיות שפשוט הקרב שלו על הזכות להתמודד על תואר האליפות נגד אנטוניו רוקה (הקרב נגמר ללא הכרעה, כך שהלפרין לא יכל להתקדם ולהתמודד על האליפות עצמה) הפך בעיתונים בארץ בדרך פלא לניצחון באליפות העולם. אולי בכלל זה רצף הניצחונות שלו, 159 ניצחונות רצופים לפי העיתונים באותה תקופה, גרם לאנשים לחשוב ש"אם הוא לא הפסיד אז הוא בטוח זכה". ואולי היה פה מקרה של "טלפון שבור": הלפרין טען שהוא התמודד על אליפות העולם, ובארץ דבריו הובנו לא נכון. אנשים שמעו "אליפות העולם", והתלהבו. הגיוני מאוד שהם לא ממש שמו לב, או שלא היה אכפת להם, משאר המשפט. מבחינתם, הגיבור שלהם יכול להיות אלוף העולם.
בסופו של דבר, זה לא משנה כל כך איך נוצר הבלבול בנושא הזה. העובדות מספרות לנו שרפאל הלפרין לא היה "אלוף העולם בהיאבקות". אבל אם נסתכל רגע מעבר לעובדות, למה שנקלקל סיפור טוב?
שנות ה60 וה70/שנות הסקאנדלים
רפאל הלפרין המשיך להילחם. הבעיה הייתה, שהוא לא תמיד ידע מתי ואיפה צריך להילחם. התקלויות עם המשטרה לא חסרו לו, פעם בגלל הלבנת הון, פעם בגלל ענייני מכס אחרי הקרבות בחו"ל. לאורך השנים האלה הוא הספיק להתגרש ולהתחתן מחדש, לרוץ לראשות העיר תל אביב, ולהרחיב את רשת "מכון שמשון", אבל כל אלו היו רק הכנה לקראת המופע הגדול של רפאל הלפרין, הפעם באצטדיון בלומפילד.
בשנת 1966, הלפרין שוב השתמש בחושים העסקיים המעולים שלו. על סמך הניסיון שהוא צבר עד אז בתחום, הוא יזם את אחד מאירועי ההתאבקות המקצוענית הראשונים בארץ, בבלומפילד. האירוע עצמו היה נהדר. רמה ארגונית גבוהה, קרבות מותחים (כמו שכתוב בספר…) והמון צופים.
ואז התחיל הבלאגן.
החגיגה עמדה להיגמר, הקרב האחרון של היום הסתיים. הלפרין נכנס לזירה כדי להודות לצופים, כשלפתע קפץ עליו "פואד האיום", המתאבק שהפסיד בקרב המרכזי, והתחיל להכות אותו. מוקדם יותר, בקרב המרכזי, פואד הוצג כ"מתאבק הערבי מנצרת". רק תנסו לדמיין לעצמכם איך הקהל הגיב כשהוא ראה את הגיבור שלו מותקף מאחור.
פואד ניצל בקושי מלינץ' של הקהל בעזרת השוטרים שהרחיקו את המתנפלים בעזרת אמצעי פיזור הפגנות. למעשה, "פואד האיום" מנצרת בכלל היה ארמני מחיפה בשם אלכסנדר. הוא והלפרין תכננו את ה"תקיפה" מראש, כדי לסיים את חגיגת ההיאבקות עם טעם של עוד. רק שהלפרין לא טרח להודיע לאף אחד על ההצגה שלו, כך שאסון נמנע ממש ברגע האחרון.
בתור פרס על הגימיק שלו, זכה הלפרין לכתב אישום.
עד סוף שנות ה70 הספיק הלפרין להתאבק עם ה"נמר הירדני" אבו-ענטר בהיכל יד אליהו, להיכנס לעולם הקראטה, לפתוח את עסק שטיפת המכוניות האוטומטי הראשון בישראל ועוד.
הסוף/ אמונה
פה הסיפור מתקרב לסיומו. רפאל הלפרין החליט לנטוש הכל ולוותר על כמעט כל מה שהיה לו בשביל הדבר בו הוא מאמין. הלפרין חיסל את רוב עסקיו ושקע לתוך עולם היהדות. לפי משפחתו, הוא למד 12 שעות ביום, והשקיע את כל מרצו בתורה. ממש כמו שהוא התמסר באופן מוחלט ובלתי מתפשר לכל דבר אחר בחיים שלו.
כמובן שמישהו עם חוש עסקי מפותח כמו של הלפרין לא יכול לשבת בשקט כשהזדמנויות דופקות אצלו בדלת, אז כשהמתאבק/רב ראה שיש מקום בשוק לרשת אופטיקה זולה, הוא לא היסס, והקים את רשת "אופטיקה הלפרין". חלק נכבד מההכנסות הועברו לצדקה, והמחירים הזולים הכריחו את שאר רשתות האופטיקה בארץ להוריד מחירים. הלפרין הספיק עוד להיכנס לזירה פעם אחת אחרונה במסגרת המאבק על השבתת בתי עסק ביום השבת. עד סוף חייו הוא יעסוק בפעילות פילנתרופית ענפה ויתרום מכספו בעיקר למטרות גמילות חסדים בציבור החרדי.
רפאל הלפרין ז"ל, "המתאבק העיברי" נפטר ב20 באוגוסט, 2011, בגיל 87.
"האדם חייב לחוש, שהדקה שעברה נוצלה ממשית ולא עברה לריק. זרימת הזמן ללא ניצול דומה לאדם שידליק כיריים גז ולא ישים סיר לבשל, או שיפתח זרם מים במקלחת ולא ישתמש בהם."- רפאל הלפרין, מתוך ספרו: "זירת חיי".
