כמה מכם מכירים את ניימאר, גבריאל ז'סוס או מרסלו. לעומת זאת, כמה מכם זוכרים את קרלון, ברנו או קיירסון. מה ההבדל בין שתי קבוצות השחקנים ואיך ניתן לשפר את סיכויי ההצלחה של כישרון צעיר בקבוצה שלכם? ננסה להבין כאן.

רבים מכם נסעו לאירופה פעם או פעמיים. אלה מכם שדוברים אנגלית טובה, ודאי התקשו מדי פעם בשיחות עם המקומיים. בין אם מדובר בקניית מוצר בחנות, הזמנת מלון או סתם שיחה ידידותית עם הברמנית. עכשיו דמיינו ילד בן 18, שעובר דירה וצריך לעשות הכל בעצמו, לבד, ולא לשבוע – אלא לשנים. כנראה שהמועדון שלו ידאג לו לדירה, אבל מעבר לכך, הוא יעשה הכל בעצמו, לבד.

חשוב להבין שלפעמים לא משנה כמה השחקן מוכשר, הקושי במגורים רחוק מהבית יפגעו בו גם אם קיבל את כל התנאים להצלחה. לכן, לכישרון גדול ככל שיהיה, אין הבטחה להצלחה.

תרבות ושפה

ברזילאים מדברים פורטוגזית ושאר הדרום אמריקאים מדברים ספרדית. לפיכך, ההסתגלות של רבים מתושבי יבשת זו לספרד ופורטוגל תהיה מיטבית. בנוסף, עד לפני מספר שנים בוצעה הגירה מסיבית של תושבים מאיטליה לארגנטינה, לפיכך ניתן לראות הצלחה יפה של ארגנטינאים גם בארץ המגף.

לשם המספרים, מבין סגל השחקנים של ארגנטינה שזומן למשחק מול אקוודור, זהו פילוח השחקנים על פי המדינה בה הם משחקים:

אנגליה – 3 (רומרו, אוטמנדי, זבלטה)

מקסיקו – 2 (גוזמן, מרצ'סין)

ספרד – 4 (מסי, מסצ'ראנו, מרקדו, בנגה)

רוסיה – 3 (פרדס, ריגוני, ממנה)

איטליה – 7 (דיבאלה, היגוואין, ביגליה, איקרדי, פאזיו, גומז, פצלה)

פורטוגל – 2 (סאלביו, אקוניה)

צרפת – 1 (די מאריה)

ארגנטינה – 3 בלבד (אנזו פרז, פבלו פרז, בנדטו)

האם זה מקרי שיותר ממחצית משחקני אותו סגל משחקים בארצות הקרובות בשפתן ובתרבותן לארגנטינה? במונדיאל האחרון, אגב, 14 מתוך 22 שחקני הסגל הגיעו מאיטליה, צרפת ופורטוגל (ועוד שלושה מארגנטינה עצמה). מדוע אף שחקן ארגנטינאי לא הגיע מהבונדסליגה?

כישלונות

ברנו, ג'וליו דוס סנטוס, חוזה סוסה, פאולו גררו, רוקה סנטה קרוז – כולם דוגמאות לשחקנים שהגיעו לבאיירן מינכן בתור הדבר הבא ונעלמו אל תהום הנשייה. העובדה שהתרבות הגרמנית שונה מאוד מהתרבות הלטינית, מקשה על שחקנים ממדינות אלו להתבסס בגרמניה. גם שחקנים "מוכרים" יותר, כמו חאמס רודריגס, לא תמיד מוצאים במינכן מקום מפלט. הכישלון הגדול עם ברנו, גרם לקבוצה להודיע כי לא תיכנס יותר לשוק הדרום אמריקאי בכל הקשור לרכישת כוכבים צעירים כהשקעה לעתיד.

עם זאת, הבונדסליגה הגרמנית ידועה כחממה מעולה לשחקנים אוסטרים, בשל הזהות המוחלטת בין שני העמים. גם שחקנים הולנדים מצליחים בבונדסליגה, בשל העובדה שגרמנית נלמדת בבתי ספר רבים בהולנד כשפה שנייה. אריין רובן, מארק ואן בומל, חאליד בולארוז, קלאס יאן הונטלאר, רוי מקאיי, רפאל ואן דר וארט – כולם שחקנים שרכשו בגרמניה את מירב התהילה שלהם. גם צרפתים, אגב, זוכים להצלחה בגרמניה, בעיקר בגלל הגבול המשותף אותו חולקות המדינות.

הקמת מושבות

לעיתים קבוצות מנסות להקים "מושבה", "מאפיה" של שחקנים מאותו הלאום, כדי להקל על השתלבותם בקבוצה. הנושא גורר איתו תומכים ומתנגדים.

מחד, ברור שלשחקן קל יותר להסתגל לקבוצה בה משחקים רבים מבני הלאום שלו, שלעתים הוא מכיר מארץ מולדתו ומהנבחרות. מאידך, הקבוצות האלה יוצרות לעתים מועדון סגור ומפלגות את חדר ההלבשה.

מקרים כמו המאפיה ההולנדית בריאל מדריד 2009 (ואן ניסטלרוי, הונטלאר, רובן, דרנטה, ואן דר וארט וסניידר), המאפיה הלטינית בבאיירן 2017 (טיאגו, מרטינז, ברנט, וידאל, חאמס וראפיניה) וגם המאפיה הפורטוגלית שגרמה לפירוק בריאל בעבר, מביאים את הנושא הזה להיות שנוי במחלוקת.

לסיכום, אציין שוב שמעבר למדינה זרה, שלעתים רחוקה אלפי קילומטרים מארץ המולדת, הוא מהלך קשה מאוד לנער צעיר שמבצע זאת לבדו. עם זאת, בסיטואציות מסוימות ייתכן והמעבר יהיה קל הרבה יותר.