איך להפיל אימפריה

אימפריות נופלות לאט, דן תורן שר את זה פעם מצוין. אבל לפעמים הן גם יודעות לעשות התרסקות מהירה יותר ואת זה מכבי חיפה הוכיחה לנו בשנים האחרונות בצורה מצוינת. מאז האליפות האחרונה של 2010/2011 עם אלישע לוי, מכבי חיפה החליפה 7 מאמנים. זה התחיל עם ראובן עטר, המשיך עם אריק בנאדו ואחריהם הגיעו בשורה סטנוייביץ’, בלבול, רוני לוי ומולנסטיין עם טור-כריסטיאן קרלסן כמנהל מקצועי. קשה עד בלתי אפשרי להיכנס לראש של יענקל’ה.

רנה מולנסטיין
רנה מולנסטיין, צילום: עמוד הפייסבוק של מועדון כדורגל מכבי חיפה

אבל אם בכל זאת אנסה לנתח את זה, אז מאחורי כל אחד מהמאמנים האלה עמדה מחשבה. אם ראובן עטר הרעיון היה להביא שחקן בית שהאוהדים מעריצים, בנאדו בא לסתום חורים, אבל זה הצליח אז הוא המשיך לקבל עוד צ’אנס עד שזה לא הצליח יותר. סטנוייביץ’ כבר היה שינוי גישה, מאמן זר עם המלצות רבות שיבוא ויעשה פה שינוי אמיתי. בלבול, כמו בנאדו, בא לסתום חורים וכשזה לא הצליח החליטו לחזור למה שבוודאות עובד, מניסיון, ורוני לוי, “הרכש הטוב ביותר שלנו” הוחתם. כאן הגיע הבוס למסקנה שאם גם זה לא עבד כנראה שצריך לעשות פה שינוי מהיסוד, מתובל בקורטוב של סבלנות, הוחתם פה באמת שם גדול, הוא אמנם לא הצליח כמאמן ראשי בשום מקום, אבל היה במשך שנים העוזר של פרגוסון וידע כזה אי אפשר להביא לפה בקלות. אבל קורטוב הסבלנות נגמר מהר מידי.

Credit to “Maccabi Haifa FC” Facebook page

מה צריכה לעשות קבוצה עם גרעין אוהדים כל כך גדול, שמשקיעה מיליונים רבים של שקלים בכל שנה ובכל זאת לא מצליחה? הייתם חושבים בוודאי שתלך לתכנון אסטרטגי רב שנים, מינוי מאמן לטווח ארוך, הוראות ברורות לבניית הסגל, הסתמכות על שחקני נוער בעמדות ספציפיות, בניית מערך סקאוטינג לזיהוי כישרונות זרים. איזה קשקוש. למה להשקיע כל כך הרבה שאפשר להנחית פה את גורו המוטיבציה והמלחמה, גיא לוזון. אני לא יודע מה עבר על שחר, אני לא יודע מה הבטיח לו, לכאורה, הדוד, אבל זאת לא היתה רק הודאה בכישלון, זאת היתה החלטה של יאוש, שום דבר לא הולך אז נשבור את הכלים, נעשה את הבלתי צפוי. הכדורגל הולך למקום של טקטיקה, למידת היריב, תכנון והכנה, אנחנו נעשה ההיפך. כולם מנסים להיות הנמלה בסיפור הנמלה והצרצר, אנחנו נהיה הצרצר. יאוש.

אתר הזווית בחסות טיק טיק

בוא נחזור רגע למולנסטיין. הוא הגיע לפה בחסות קרלסן אחרי הכישלון של רוני לוי מול נומה קאליו, שבינינו היה רק תירוץ. הוא קיבל סגל מוגבל מאוד, ניסה לעשות שינויים בינואר, מאוד לא מוצלחים יש לומר, והלך הביתה. למה? כנראה בגלל חוסר הסבלנות, חלק מזה שלנו הקהל. אבל מולנסטיין שהגיע לפה ממקום רחוק שנות אור מהכדורגל הישראלי, ולמרות שכנראה הבין שהגיע לאימפריה ישראלית, רצה לבנות משהו ארוך טווח, הוא הבין שהסגל הקיים לא מספיק טוב למאבק מול מכבי תל אביב ובאר שבע, והכין את הקבוצה להתמודדויות מהסוג הזה, כמו שקבוצת תחתית מגיעה לשחק מול קבוצת צמרת. זה צרם לכולנו, אבל זה היה זמני, עד שיבנה פה משהו איכותי. לוזון, זה כבר סיפור אחר. לוזון רכב על הגל הזה, אבל הפך אותו לעובדה מוגמרת – מכבי חיפה לא קבוצת צמרת, היא קבוצה שרודפת, היא קבוצה שמגיבה ולא יוזמת. וזאת רבותיי, לא מכבי חיפה שאנחנו רוצים לראות. גם לא שחר.

יעקב שחר מכבי חיפה

יש הבדל משמעותי בין לקחת משהו קיים, להבין שהוא לא טוב, להתמודד עם מה שיש תוך הסתכלות עתידית ובניית אסטרטגיה לשיפור (מולנסטיין) לבין לקחת משהו קיים ולאלתר איתו, ללא חשיבה קדימה, ללא שום רעיון. ככה מפילים אימפריה. וזאת בדיוק התוצאה של תקופת לוזון במכבי חיפה.

למזלנו אפשר עדיין לתקן. מה צריך?
מנהל מקצועי איכותי – מו אלאך – יש
שחקנים שאפשר לבנות סביבם קבוצה – אלברמן, גרשון, קהת, בוזגלו – יש
שחקנים צעירים ומוכשרים שיתחילו לקבל הזדמנויות – נטע לביא, מוחמד עוואד – יש

מה נשאר?
מאמן שמבין כדורגל
זרים טובים שיעשו את ההבדל
והרבה הרבה סבלנות
שני האחרונים הם מצרכים נדירים מאוד במחוזותינו, אבל עם הסתכלות נכונה קדימה בהחלט ניתנים להשגה.
שיהיה לנו בהצלחה.

קודם כל נאמנות
קרדיט לשחר עזרן ולדף הפייסבוק הרשמי של מכבי חיפה
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!