אולי הפעם?

אנדי הרצוג הודיע כי הוא עוזב את נבחרת ישראל אחרי שנתיים בתפקיד. כרגיל, במקום להפיק לקחים ולהבין מה עבד ומה לא עבד (לפני פלייאוף היורו שבוטל לא הוגן גם לשפוט את התוצאה הסופית), הדיבור היום הוא "מי יחליף את הרצוג" והמועמדים הם אותם מועמדים – אברהם גרנט, יוסי אבוקסיס, ברק בכר וכמובן, איך אפשר בלי, מאמן ה- "מגיע לי" הנצחי, מנתץ הנבחרות הגדולות והטקטיקן עם תעודת הפרו שלא הזיע בחליפת אימון מעולם, אייל ברקוביץ'.

במקום להפיק לקחים, אנחנו כבר קופצים לקמפיין הבא, עם מאמן שיקבל נבחרת חדשה ויצטרך להכין אותה למשחק חוץ קריטי בסקוטלנד. אם כשהרצוג עמד בראש הנבחרת עוד הייתה תקווה, ההרגשה היום היא שהמשחק הזה תקוע לנבחרת כמו עצם בגרון.

אנדי הרצוג
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל

 

אז למה בעצם אני מגן על הרצוג? כי בפעם הראשונה מזה שנים ראיתי את הנבחרת שלי משחקת כדורגל. כדורגל אמיתי, עם הנעת כדור, שיטת משחק ברורה ורחמנא ליצלן – אפילו היו ניצוצות של משחק לחץ! אז נכון, במבחן התוצאה לא עלינו ליורו. לפחות לא כרגע. אבל אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה יצאתי לבר כדי לראות משחק של הנבחרת, בטח לא מתי משחק נבחרת גרר התלהבות מכל מי שהיה נוכח במקום. שלא נדבר על משחק החוץ נגד סלובניה, שלמרות הפסד 3-2 בדקה ה90 הראה שנבחרת ישראל יודעת לשחק כדורגל אטרקטיבי וסוחף. בקמפיין הקודם המשחקים מול סקוטלנד ואלבניה הראו שאנחנו לא נופלים ברמה מנבחרות בדרג השלישי של הכדורגל האירופי, מרחק נגיעה מטורניר גדול. אבל הרצוג הוא לא העניין, אלא רק קורבן נוכחי של השיטה.

נבחרת ישראל 2019
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל – The Israel Football Association

 

אולי הבעיה היא לא עם הרצוג או ברקוביץ' או כל מאמן כלשהו. אולי הבעיה היא שהזמן בין החתמה של מאמן נבחרת חדש ועד הדיבורים על המחליף שלו מהיר יותר מכל שחקן ישראלי על כר הדשא. אולי, רק אולי, שווה להחתים צוות מקצועי ומאמן ל4 שנים? כל הזמן מדברים אצלנו על תהליך ושינוי, אבל איזה שינוי אפשר לעשות עם משחקים בודדים בשנה ותקופות אימונים קצרות כהכנה אליהם? אם אנחנו רוצים מאמן שיביא קבלות, אולי כדאי שניתן לו גם לעשות טעויות בדרך מבלי שתרחף מעליו עננת הפיטורים? שינוי אמיתי יבוא מניסוי וטעיה, אך אם הטעות עולה במשרה, אולי מראש מאמני הנבחרת באים בשביל לסמן וי על תוצאה שנראית מכובדת, מבלי לנסות להשיג משהו מעבר.

ואולי, פעם אחת, נודה שהשחקנים הישראלים לא נמצאים בטופ של הכדורגל העולמי. מנקודת המוצא הזאת נוכל להתוות דרך שתגשר על הפערים ביכולת. הנפילות הקבועות בדקות קריטיות והשערים הלא מחויבים שאנחנו סופגים הם כבר דבר שבשגרה, אך אין דבר בלתי הפיך, גם על המצבים האלו אפשר לעבוד. הדבר היחיד שצריך הוא זמן. עם סגל קבוע ורוטציות תלויות יכולת/יריבה, שילוב של צעירים עם שחקני מפתח ליגיונרים ובעיקר אימוץ של שיטת משחק שתואמת ליכולותיו של הכדורגלן הישראלי, נוכל להבליח ולהגיע לטורניר גדול.

 

את הסגל הקבוע ושילוב הצעירים הרצוג כבר התחיל. עכשיו נותר רק למצוא את המחליף שימשיך לתת את הצ'אנס לשחקנים כמו אלמקייס, גלזר, סולומון, יהונתן כהן, וייסמן וחזיזה (שקיבלו את ההזדמנות בקמפיין הנוכחי), יחד עם הליגיונרים הבכירים והדור הצעיר יותר, זה שמשתלב כבר העונה בקבוצות השונות בליגת העל. משבר הקורונה שמוביל לשילוב צעירים יכול אולי לגרום למהפך בכדורגל הישראלי. הבעיה היא שאלו שקובעים את עתיד הנבחרת הם קליקה של חברים שדואגים אחד לשני, וכמו כל גוף במדינת ישראל טובת הנבחרת לא בהכרח עומדת בראש השיקולים. אגב, אתם יודעים שזה יהיה ברקו, נכון? לפחות נסיים עם הסאגה הזאת אחת ולתמיד.

אייל ברקוביץ
קרדיט לדף הפייסבוק "אופירה וברקוביץ'"

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח