חשבתי הרבה איך לסכם את המשחק של אתמול. אולי אכתוב על מכת הפציעות שמרחפת מעל הפועל העונה, על המתח בין הקהל האדום לניסו אביטן, אולי על הפיכתו של ספירובסקי מקשר אחורי לא מוצלח במיוחד לאחד השחקנים הבולטים בליגה, על תהליך ההתעוררות של עומרי אלטמן או על תהליך ההתבגרות של רז שלמה ושי אייזן (והופעת הבכורה הכפויה של עידו שרון בבוגרים).

המשחק אתמול היה כל מה שאוהד כדורגל יכול לבקש – "נקמה" במאמן עבר, גול ענק בפתיחה, עצבים על טעויות של שחקני הגנה (שהובילו לספיגת שער), עוד גול, איבוד מומנטום, צבירת מומנטום, פציעות, ספיגת שער (ביטול השער + כרטיס אדום לרעננה) ושער נוסף שתקע את המסמר האחרון.

אבל כל אלו היו זניחים לעומת הרגע העוצמתי ביותר שהתרחש אתמול באצטדיון בנתניה, רגע שהגיע ממש לפני שריקת הפתיחה. בלילה שבין רביעי לחמישי בשבוע שעבר הלך לעולמו אחד מאוהדי הקבוצה, ינון אשכנזי ז"ל. הפועל תל אביב הייתה חלק מסיפורם של ינון ושל בנו ארז, ואתמול, כששחקני הקבוצה ענדו סרט שחור על חולצתם ונעמדו מסביב לעיגול המרכז כדי לחלוק לינון כבוד אחרון, הקהל שמחא כפיים הראה שלפעמים, גם אם מדובר בכדורגל – זה לא רק ספורט, אלא דרך חיים.

בנו של ינון, ארז, היה לוחם שייטת שנפל בקרב ברצועת עזה, ביום כ"ז בסיוון תשס"ג (27.6.2003), שבוע לאחר שחגג את יום הולדתו ה21. ארז וחבריו לצוות בשייטת, היו מגיעים מדי שבוע להיפגש עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בחיפה. בפתיחת עונת הכדורגל 2003-2004 נערכה דקת דומייה לזכרו של ארז. מאז דאג ינון להגיע למשחקים עם שלט, אותו תולים האוהדים בשער 7 בכל משחק ביתי של הקבוצה – שלט עם תמונתו של ארז ולצדה הכיתוב: "ארז אשכנזי – אדום שלא נשכח".

לאחר נפילת בנו הקים ינון בקיבוץ מסילות, הצמוד לבית שאן, את בית הספר לכדורגל ע"ש ארז ביחד עם מועדון הכדורגל הפועל ת"א, קבוצתם האהובה, ובו מחלקה מיוחדת לילדים עם צרכים מיוחדים.

אומרים שלפעמים הדרך חשובה מהמטרה. הדרכים של ארז וינון אשכנזי הצטלבו עם דרכה של הפועל תל אביב לאורך כל חייהם, ואתמול, גם עם דרכם של כל מי שנכחו באצטדיון.

יהי זכרם ברוך

‏