אני מגיע למתחם האימונים של בני יהודה, נניח בשעה עשר בבוקר. נניח שאני לובש ג׳ינס ונעלים אולסטאר לבנות, ונניח שאני מנסה להסתיר עיניי המסגירות עייפות נוראית. נניח, אני לא זוכר. זה היה לפני זמן רב והאמת שדיי השתדלתי להדחיק. סך הכל, אלו פרטים לא כל כך חשובים לסיפור. אלא רק פרטי אווירה קטנים.
אני יכול להניח כל מיני דברים אחרים שקרו באותו בוקר של יום שבת. מבחינתכם זה לא משנה. זאת אומרת, זה משנה, רק כדי שתצליחו לתאר אותי מעט. אבל זה לא ישנה את הסיפור הזה. לפחות לא את סופו העגום על בן אדם מיואש. יאוש אי אפשר לשנות. יאוש זה יאוש. בן אדם מיואש רואים לו את זה על הפנים. העיניים נראות כמחזיקות את עצמן מלפול לרצפה, כך גם הלחיים, השפתיים, האף. הנשימות כבדות, ההליכה כבדה. היאוש הוא דבר כל כך מוחצן, ולכן אם לבשתי ג׳ינס ואולסטאר לבנות באותה שבת, זה לא משנה. אגב, מה שבטוח, זה היה ביום שבת.
כמה שתתכונן לבחילה הצפויה באוטובוס, היא עדיין תגיע. כמה שתנסה לחשב מתי לאכול, מה לשתות, מתי לקום ואיך לשבת – הבחילה תגיע. אם זה ממש בהתחלה, אם באמצע, אם בסוף ואם בירידה מהאוטובוס. נסיעות באוטובוס למשחקים זה הדבר הכי נורא שיש – אלא אם כן זו נסיעה של כמה דקות, נגיד, משכונת התקווה לקרית שלום, או משכונת התקווה לוולפסון. אבל לא יותר מזה. לא הייתי מצליח לשרוד שום נסיעה אחרת.
אתה הופך שבוי לכביש, לבלימות פתע, להאצות, לבאמפרים ולאוויר החנוק. בלתי אפשרי. גם הכביש, האמת, לא בנוי לאחריות כזאת. וגם לא הנהגים שמסביב. מה אכפת להם שקבוצת נוער כבר שעתיים על הכביש בדרך לקרית שמונה או לבאר שבע? רק המחשבה על הנסיעות האלו עושה לי בחילה. אני זוכר שהייתי מייחל לפקק עצום ופתאומי שיגאל ממני את ייסורי המשחק הצפוי להתחיל.
נחתנו. חנינו. הגענו. לירושלים. כן, נו, כולה 45 דקות, בטח אתם אומרים – בכיין. פלא שלא יצא כדורגלן. רגליי גוררות אותי אל חדר ההלבשה הירושלמי בבית וגן ואני מנסה לנשום עמוק אוויר הרים צלול כיין, אולי זה יעזור לבטן שלי להרגע. פקק נצחי לא היה, והמשחק כנראה יתחיל. זו השנה השלישית שלי בנוער של בני יהודה, וחייבים לומר – אמנם זו הייתה אמורה להיות השנה שלי, חריג-גיל, ומאחורי שנתיים בכלל לא רעות בהם נראה היה שלנצח אהיה בהרכב, החליט המאמן שהגיע הזמן שאראה קצת ספסל. כך עונתי השלישית בנוער החלה כאשר אני מביט מהספסל על כל אלה שחשבתי שאהיה הקפטן שלהם.
נניח שהדשא בבית וגן במצב יחסית טוב, סך הכל – זו תחילת עונה, אז סביר להניח שהדשא בסדר. נניח שיש שמש, שחם. למרות שזה דיי הגיוני. סך הכל – ארץ ישראל, תחילת עונה, קיץ. נעלי הפקקים שלי ננעצות בתוך הדשא באיטיות, אני הולך, ולא רץ – אני מחליף כרגע. אין לי לאן למהר.
אני מביט בשחקני ההרכב ומנסה לאחל להם בהצלחה בכל ליבי, אבל לא מצליח. אני מנסה לומר לעצמי שזה עוד שלב בקריירה, אבל לא מצליח. אני מנסה להרגיע את עצמי, להשתחרר, להקפיץ כדור, להעלים עין – לא מצליח. כן, דווקא את זה אני זוכר טוב מאוד. מזג אוויר, צבע הנעליים, מצב הדשא, אני לא זוכר, אבל תחושות אני זוכר מצוין. ואיך שראיתי את עצמי נפרד מההרכב הפותח כך נפרד ליבי מחיבה אל כל שחקן בסגל הזה. מעכשיו אני רק לעצמי. והאם זה התגוננות טבעית? אני מניח שכן. מניח. ככל שהמילה הזאת מתנגנת בתוך הסיפור הזה, נשמע לי הכל כל כך דמיוני. כמו קריירה שלא הייתה באמת, אלא חלום – עוד נניח אחד והכל לגמרי יעלם. כאילו רק עכשיו המצאתי את זה.
הכדור מונח על האמצע, נניח שבני יהודה מתחילים, השופט שורק – והמשחק מתחיל. הסיכויים הם לבית״ר, ללא ספק, גם משחק ביתי וגם בני יהודה קבוצה פחות טובה באותה עונה (ירדו ליגה). אני מביט בכדור מתרוצץ מחצי מגרש אל חצי מגרש בקנאה מוחלטת. אני מביט בשחקנים משחקים, ואני כלוא בתוך הספסל הרעוע של בית וגן.
המבט מתוך הספסל הוא מבט עצוב, עגום, מאוכזב. המבט מהיציע, לעומת זאת, חיובי הרבה יותר – אתה לא לבוש ואתה יודע שאין סיכוי שתכנס. אבל המבט מהספסל הוא להסתכל לקנאה בתוך העיניים, ולראות אותה מתרוצצת מולך בגאווה. אני מנסה להתאפק מתחושות השנאה שצפות בי אבל לא מצליח, והעניין הזה מתחיל להתגבר ככל שהמשחק מתקדם, לצערי, אנחנו מובילים מאוד מוקדם – צעקת ״יש״ לא אותנטית ומעוררת בחילה יוצאת ממני, כמה דקות אחרי אנחנו מכפילים את התוצאה, ופתאום זה נראה כמו בינגו של המאמן. לך תסביר לכולם שזה חתיכת צירוף מקרים.
כמה דקות לאחר המחצית הראשונה אני נשלח להתחמם. טוב, אז אם אמרתי שהמבט מתוך הספסל הוא מבט עגום, אז המבט בתוך גופיית החימום המקומטת אל המשחק הוא מבט מעורר רחמים כבר. אתה לא באמת מתחמם אלא מדדה את עצמך הלוך וחזור, מתמקד בעיקר במתיחות שהופכות להיות תנוחה מוצלחת לראות את עצמך.
כי למרות שזה אוכל אותך, אתה לא יכול להפסיק. חייב לומר את האמת, זה כמעט היה בלתי אפשרי בשבילי לרצות שהקבוצה שלי תנצח כאשר הייתי מסופסל. עם כמה שהייתי אדיש למשחק, העובדה שהקבוצה שלך מצליחה בלעדיך פשוט מטלטלת. כמעט לא הגיונית. הסיבה היא פשוטה יחסית – הדרך הכי קלה לחזור להרכב היא שההחלטה של המאמן תתברר כטעות. כי רוב מאמני הנוער בארץ לא ישנו הרכב מנצח, לא משנה כמה תתאמן טוב. הם לא יהפכו מערכים כדי להחזיר אותך להרכב, הם פשוט יחכו שהקבוצה תחזור להפסיד.
אני ממשיך להתחמם וכבר מתחתי כל חלק אפשרי בגוף, אני רואה את הקבוצה שלי מנצחת ואפילו שמה עוד גול. זהו נצחון מסחרר במגרשה הביתי של בית״ר ירושלים, ובלעדיי. בכנות מוחלטת – לא ידעתם מהו יאוש עד שלא הסתכלתם על הקבוצה שלכם מנצחת מהספסל. זהו יאוש עמוק, שאתם מנסים בכל הכוח לשמור אותו בפנים. זהו יאוש מוחלט. מוחצן. נחרץ. יאוש שנראה על העיניים הכבדות, ההליכה, הנשימות. יאוש בולט וגס ואפילו מביך. יאוש שהופך את כל מה שמסביב ללא חשוב, למיותר.
הכדור מתגלגל את גלגוליו האחרונים בדשא ושתי הקבוצות יודעות כבר את גורל המשחק. 3-0 בשניות האחרונות של המשחק זו אחת ההוכחות המרכזיות שאלוהים הוא לא כל יכול. זה גמור, אף אחד לא יכול לשנות את זה וכולם מסביב יודעים. אני חוזר לספסל בהליכה הכי איטית שלי בחיי. לעיתים נראה שאני עדיין חוזר לספסל במשחק ההוא. אפילו כעת, אני עדיין חוזר לספסל, שפוף, מקנא, מאוכזב, מיואש.
