ביברס נאתכו לא מצליח לממש את הציפיות ממנו בנבחרת, כולם מאשימים את הVAR למרות שהוא רק חושף את המציאות, ובולנסיה לא מפסיקים לחלום למרות מצב כלכלי רעוע. וגם – המלצות על משחקים שיתרחשו השבוע בירושלים, ליסבון ודובאי
1. שחקן של קבוצות
זה קרה באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים. משחק של נבחרת הנערים של ישראל מול סקוטלנד במוקדמות אליפות אירופה. על הקווים של נבחרת הנערים עמד אז המאמן אברהם בכר, שהזעיק בדקה ה85 של המשחק את הנער ביברס נאתכו מהספסל כדי להשוות את התוצאה. נאתכו לא התבלבל – "הוא עבור שלושה שחקנים ברחבה על מגרש בוצי", סיפר בכר לעיתון "הארץ" בשנת 2008, "ומזווית אפס הוא כבש עם החלק החיצוני של הרגל. שאלתי אותו איך הוא עשה את זה והוא אמר שהוא לא יודע. זה ביברס, הוא יכול לנצח לך משחקים שאתה לא מאמין שעוד אפשר".
באותו היום התחבר ביברס הצעיר עם בן שהר, שהיה במחלקות הילדים של הפועל תל אביב מאז גיל 8. הוא הביא אותו למבחנים במועדון האדום, והשאר היסטוריה. במידה רבה, גם שהר וגם נאתכו נמצאים על אותו מדף עבור רוב אוהדי הכדורגל הישראלי. יש לשניהם הישגים בקבוצות שקשה להתכחש אליהם, אבל בעוד החלוץ נחשב לאנדרייטד נצחי שלא רואה דקות בנבחרת ובכל שנה מוצנח שחקן זר על העמדה שלו, נאתכו זוכה לאמונם של מאמני הנבחרת, למרות שמעטות ההופעות בהן השאיר רושם בנבחרת הבוגרת.
השבוע היה נראה שלראשונה זה זמן רב הקפטן המוסלמי הראשון של הנבחרת לא ייכלל בסגל הנבחרת, לאחר שהיה אמור להיכנס לבידוד לפני המשחק מול נורבגיה (שבוטל). בקרב אוהדי הנבחרת רבים מדברים בקול על כך שנאתכו מקבל את הקרדיט בהרכב הנבחרת למרות שהוא רחוק ברמה מלהספיק, בטח כשעל הספסל מחכים שחקנים צעירים ומוכשרים כמו דן גלזר ונטע לביא. במידה מסויימת ביברס נאתכו הוא ההסבר המדויק להבדל המשמעותי בין כדורגל הקבוצות לכדורגל הנבחרות.
אבל לפני שנדבר על הסיבות בגינן הוא עדיין אחת המניות הבטוחות של כל מאמני הנבחרת שעבדו איתו, צריך להבין מאיפה הוא הגיע. נאתכו נולד וגדל בכפר כמא שבגליל, אחד משני היישובים הצ'רקסים היחידים בישראל (יחד עם ריחאניה). מקורם של הצ'רקסים (או האדיגים בשפתם) הוא בצפון הקווקז, משם הגיעו לארץ ישראל באמצע המאה ה19 עקב גלות הצ'רקסים, שהייתה חלק מרצח עם שבוצע באיזור הקווקז באותה התקופה.
תחילת הקריירה שלו הייתה רצופה בטרגדיות נוראיות. כשגדל הוא היה תמיד בצילה הספורטיבי של בת דודתו הגדולה ממנו בשש שנים, נילי. היא הייתה הכישרון הספורטיבי הגדול ביותר בהיסטוריה של הקהילה הצ'רקסית בישראל, וכבר מגיל צעיר הייתה לאחד הכישרונות הגדולים של כדורסל הנשים. היא זכתה בתארים עם מכבי רעננה ואליצור רמלה, אבל כל זה נקטע ב5 בנובמבר 2004. נילי, רק בת 22, נהרגה בתאונת דרכים עם אחותה ובת דודתה. המספר שלה היה 6, ומאז התאונה זה המספר שנאתכו מבקש בכל קבוצה בה הוא משחק.
הטרגדיה השנייה הייתה אפילו קשה מזאת – בשנת 2008 אביו של ביברס, אכרם, נפטר מדום לב בזמן שעשה ספורט ליד דירתו של בנו, בה עבר לגור כדי לעזור לביברס לקדם את הקריירה שלו. משם ביברס כבר הבין שכל המשפחה נמצאת על הכתפיים שלו. בשנים שאחרי הוא הפך לשחקן המפתח בהתחדשות של הפועל תל אביב ובזכייה הסנסציונית שלה בדאבל, הוא יצא לחו"ל וכיכב ברובין קאזאן, צסק"א מוסקווה, אולימפיאקוס ופרטיזן בלגרד.
ההצלחות שלו בקבוצות האלה, כולן נחשבות לאימפריות אירופאיות ברמת הביניים, הן פשוט מדהימות. הוא היה אחד משחקני המפתח בעלייה לגדולה של המועדון מקאזאן, הוא הפך להיות אחד משחקני המפתח באחת משתי הקבוצות הטובות ברוסיה, באחת משתי הקבוצות הטובות ביוון ובאחת משתי הקבוצות הטובות בסרביה. בכל אחת מהן האוהדים השתגעו עליו – על היכולת הטכנית שלו, המסירה החכמה שלו, קור הרוח שלו שהוביל אותו להיות בועט הפנדלים בכל אחת מהקבוצות האלה.
אז למה בנבחרת זה פשוט לא הולך? ייתכן שהסיבה נעוצה באופיו של נאתכו. הקשר הצ'רקסי הוא קודם כל שחקן של מאמנים, כזה שהולך עם הוראות המשחק של המאמן. שחקנים כאלה רגילים לשיטות משחק ספציפיות, אימונים ספציפיים ואווירה קבוצתית ספציפית. בקבוצות בהן שיחק הוא קיבל את המעטפת הדרושה לו כדי לפרוח, בעוד נבחרת, מטבעה, היא ערבוביה של שחקנים, שיטות משחק ויכולות בודדות של כוכבים. נאתכו הוא לא שחקן של יצירה אבסטרקטית, הוא יוצר דרך התווית אימון שיטתית – דבר בלתי אפשרי למשחקי נבחרות.
אבל מה שמאמני הנבחרת רואים ממנו זה את המחויבות שלו, את הרצון לשתף איתם פעולה. הם אולי לא מבינים ששם דווקא טמונה הבעיה של נאתכו – שיתוף פעולה במסגרת נבחרת תמיד יהיה חסר, תמיד ינוע בעיקר ממוטיבציה והיכרות מוקדמת. בכר, מאמנו של נאתכו בנבחרת הנערים, אולי צדק, עם האופי החזק שלו נאתכו יכול לנצח משחקים שכבר לא מאמינים שאפשר לנצח, אבל היכולת שלו לעשות את זה במסגרת הנבחרת הבוגרת מוטלת בספק גדול.
2. אתה לא יכול להתמודד עם האמת
אחד מהמשפטים המפורסמים בקולנוע האמריקאי בוצע בשנת 1992 בסרט "בחורים טובים", שנכתב בהשראת מחזה של הבמאי אהרן סורקין. בקטע המפורסם, עורך הדין, דניאל קאפי, מנסה להוכיח שהצוות הפיקודי בבסיס חיל הנחתים במפרץ גואנטנמו ידע על התעללות בחייל שנגמרה במותו ואף הורה עליה. הוא מתעמת במהלך המשפט עם קולונל נתן ג'אספ (בכיכובו של ג'ק ניקולסון הגדול), מפקד הבסיס. לאחר שהטונים ביניהם עולים, צועק לו ג'אספ את המשפט הידוע – "You can't handle the truth" – אתה לא יכול להתמודד עם האמת.
מאז חזר הכדורגל לאחר פגרת הקיץ הקצרצרה, הנושא המרכזי על סדר היום של הכדורגל העולמי הוא הVAR. בכל שבוע צופה הכדורגל העולמי והישראלי מקבל מקרים רותחים בהם הVAR מכריע גורלות – פעם זה שחקן שנגע ביד (כפי שקרה בשבוע שעבר במשחק בין ליל לצ'לסי), בין אם זה קווי נבדל שמצריכים ראייה טלסקופית, ובין אם זאת הכשלה ברחבה שמפורקת לפריימים בודדים במהלך בדיקת השופט.
הטענות הללו נשמעו בהתחלה בעיקר מקרב אוהדי הקבוצות שספגו את המשמעות של המערכת החדשה, אבל בשבועות האחרונים, כולל במשחק של מכבי תל אביב בסכנין, היה נראה שהמערכת הופכת לאשמה הגדולה במה שקורה על המגרש. ואכן, קשה להגיד ששחקן שחצי מהראש שלו היה אחרי קו ההגנה ניצל במידה כלשהי את היתרון שלו, ובוודאי ששחקן שהכדור פגע בידו ברחבה לאחר שהוא קפץ לנגיחה, לא התכוון להדוף את הכדור בידו.
הבעיות במערכת הן גדולות, גם בהגבלות הנוקשות שנוצרו כאשר המערכת נכנסה לכדורגל באופן רשמי, אבל צריך לזכור – ללא ה-VAR, הבעיות הן גדולות הרבה יותר. לא חושבים שכך? תשאלו את פרנק לאמפרד, שכבש שער חוקי למהדרין מול גרמניה במונדיאל 2010 ושערו נפסל, תשאלו את שחקני ההגנה של נבחרת אנגליה במונדיאל 1986, שידעו שמראדונה כבש את השער המפורסם בידו, אבל מה יש להם לעשות עם הידיעה הזאת? הVAR מוריד באופן משמעותי את חוסר הצדק הבולט, האכזרי והקשוח ביותר, זה שנראה על פני השטח, אך אין מה לעשות איתו.
ההצעה הכי בולטת לשינוי בנושא מבקשת להטיל את הזכות לבדוק מקרים במערכת בידי מאמני הקבוצות השונות, כנהוג בפוטבול. שם למאמן יש זכות ערעור מסויימת על החלטת שופט שנבדקת במערכת המצלמות לפי בקשתו. אלא שהצדק במשחק הכדורגל לא יכול ולא צריך להיות נתון בידי צד כזה או אחר על המגרש. בדיקת האמת חייבת להישאר אובייקטיבית ולא בעלת שיקולי כדאיות עבור הקבוצה שמפסידה מהסיטואציה.
רבים אמרו זאת, אבל זאת כנראה התובנה מהVAR – המערכת המצולמת בעיקר חושפת את פגמיה של חוקת הכדורגל ואת החלודה שהצטברה בה לאורך השנים. מאז שנכנס חוק ההחזרה לשוער לא השתנה דבר בחוקת הכדורגל, דבר שהפך את העבודה עבור השופטים לבלתי אפשרית. לכן הVAR בעיקר חושף את הבלאי בחוקה, את חוסר הגמישות וההתאמה שלה.
חוק היד או הנבדל לא השתנו במהלך השנים מכיוון שקברניטי הענף נטו לחשוב שזה לא משנה ועכשיו זה חוזר אליהם כבומרנג. מה שבטוח זה שאת הגלגל הזה כבר אי אפשר להחזיר אחורה ונדרשים אנשים אמיצים מספיק כדי להבין שהגיע הזמן להתאים את חוקת הכדורגל למאה ה21. כרגע, כמילותיו האלמותיות של ג'ק ניקולסון, עולם הכדורגל בעיקר לא יכול להתמודד עם האמת.
3. לאכול עטלף ולנוח
הרבה מקשר בין העיר ולנסיה לבין מדינת ישראל. זה לא רק התפוזים, ענף הייצוא המוביל של העיר הספרדית ואחד המובילים של האימפריה מהצד השני של הים התיכון (אם כי יאיר נתניהו סבור שזה התחיל כאשר אביו עלה לשלטון), זאת גם השפה המיוחדת, ולנסית, ניב של קטאלנית שמבדיל את ולנסיה ואת חבל הארץ בה היא נמצאת משאר ספרד. העיר חמה באופן משמעותי מרוב אירופה בשל מיקומה ואחד מגדולי דור הזהב של יהדות ספרד, שלמה אבן גבירול, בילה בעיר את שנותיו האחרונות וככל הנראה גם נפטר בה. אבל מעבר לכל אלה, גם בולנסיה וגם כאן בישראל, המנטליות היא של "יהיה בסדר", שהכול בסופו של דבר יגיע למקומו ולמה לנו להתנהל מסודר.
קבוצת הכדורגל של העיר עברה תהפוכות במשך השנים, אך הם לא עצרו אותה מלהפוך לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של הכדורגל הספרדי, לאלופה הראשונה בכדורגל הספרדי שאחרי מלחמת האזרחים שלא באה ממדריד, ובעיקר לסמל וליכולת להצליח מחוץ לקופסה, לעשות את הדברים הגדולים לא בכסף גדול כי אם בחשיבה.
מאז שנוסדה, הייתה ולנסיה קודם כל בית של השחקנים הזרים בספרד. השחקן הזר הגדול הראשון שלבש את מדי העטלפים היה החלוץ ההולנדי פאס וילקס בשנות החמישים, ואחריו באו שחקנים זרים אחרים שמצאו בעיר החמימה את ביתם. שתי הזכיות הרצופות של ולנסיה בגביע ערי הירידים בשנים 1961-1963 הביאו לולנסיה את אחד מהכדורגלנים הגדולים ביותר בכל הזמנים בתור מאמן, אלפרדו די סטפאנו הארגנטינאי. הוא הביא למועדון את קורט ג'ארה ההולנדי, את ג'וני ראפ שכיכב באייאקס של מיכלס וקרויף, אבל בעיקר היה זה ארגנטינאי אחר שסימל את הגדולה של ולנסיה באותן השנים – מריו קמפס, אחד הכוכבים הגדולים שזכה עם ארגנטינה במונדיאל הראשון שלה ב1978. האליפות של ולנסיה בעונת 1978/79 הייתה השיא של התקופה, אבל משם הכל הידרדר.
ניהול כושל וחוסר יכולת בליגה, הביאו את ולנסיה להתפרקות בשנות השמונים וירידה לליגה השנייה. מינוי של ארתורו טוזון למנהל הקבוצה בעונת הירידה של ולנסיה לליגה השנייה התחיל את העלייה המחודשת במעמדה. העטלפים ביססו את מקומם בלה ליגה בתחילת שנות התשעים ושחקנים כמו רומאריו, קלאודיו לופז, אריאל אורטגה, אדריאן איליה, אנדוני זוביזארטה ואולג סלנקו הפכו את ולנסיה מאמצע שנות התשעים למעצמה בכדורגל הספרדי. ויותר מכל אלה, החותמת הייתה בהחתמתו של אחד השחקנים הכישרוניים על הגלובוס באותה התקופה, הקשר המדהים פאבלו איימאר, שהימם את הקהל במסטאייה.
עם שתי הופעות רצופות בגמר ליגת האלופות, היה נדמה שולנסיה שם כדי להישאר, אלא שהקשיים הכלכליים שוב הרימו את ראשם, הפעם מחטא היוהרה של המועדון. אצטדיון המסטאייה של ולנסיה הוקם בשנות העשרים ושימש כמחנה ריכוז במלחמת האזרחים של ספרד. למרות שהוא תוחזק היטב במהלך השנים, ראשי המועדון החליטו לעבור לאצטדיון מחודש בחלק הצפוני של העיר. נואו מסטאייה קראו לאצטדיון ובנייתו התחילה ב2007, כאשר כמעט כל כספי המועדון הושקעו בפרוייקט, מתוך כוונה לעבור לשם בתחילת עונת 2009/10. אלא שמשבר הנדל"ן ב2008 הקריס את חשבון הבנק של חברת ריד פנוויק, שבנתה את האצטדיון והכניס את ולנסיה למשבר כלכלי עמוק. כיום, במרחק של 10 דקות נסיעה מהמסטאייה, עומד פיל לבן שכנראה מעולם לא יהיה אצטדיון כדורגל מתפקד.
המשבר הכלכלי כתוצאה מבניית האצטדיון הכריח את ולנסיה למכור את שלושת כוכבי הענק שהיא גידלה ופיתחה – דויד סילבה, דויד וייה וחואן מאטה. השלושה עזבו את המסטאייה תוך שנתיים, ושנה אחרי עוד כישרון של המועדון, ג'ורדי אלבה, מצא את עצמו במועדון אחר. ולנסיה לא יכלה להתמודד עם המציאות הכלכלית של ריאל, ברצלונה ואתלטיקו ושקעה לה.
אלא שמכל מצב הצליחו העטלפים לחזור לראות את השמש מעליהם. ניהול כלכלי נבון של ההנהלה החדשה הוביל את ולנסיה לזכייה סנסציונית בגביע המלך לפני שנה לאחר ניצחון על ברצלונה הגדולה. קווין גמיירו ורודריגו הכניעו את בארסה והעניקו את הגביע הראשון ולונסיה מאז שהתמוטטה. השבוע היא הביסה את ריאל מדריד 4:1, ובעונה בה עטלף אחד שינה את כל חיינו לבלתי היכר, זה רק ראוי שהעטלפים של ולנסיה יעשו את הדבר הכי סנסציוני שקיים, לזכות באליפות ספרד הראשונה שלא הולכת לאחת משלושת הגדולות מאז הזכייה של ולנסיה עצמה בעונת 2003/04.
המלצות למשחקי השבוע הקרוב
הפועל ירושלים – בית"ר תל אביב בת ים (13/11, 15:00, טדי)
הליגה הלאומית, מחזור 8
העונה הפועל ירושלים חזרה להיות מאוחדת ושינתה את שמה מקטמון, אבל נדמה ששנות הלוזריות של הפועל ירושלים וקטמון התאחדו ביחד בקבוצה המאוחדת כדי להרוס לפועלים מהבירה את עונת החזרה שלהם לליגת העל. עם שלושה משחקים ללא ניצחון ונקודה אחת בלבד, היא פוגשת את קבוצת הבת של מכבי תל אביב, שהביסה את רמת השרון השבוע וניצבת מרחק נקודה מהמקום בו היא תפגוש בעונה הבאה את קבוצת האם.
בשורה התחתונה: הירושלמים מתאוששים עם ניצחון.
פורטוגל – צרפת (14/11, 21:45, אצטדיון האור)
ליגת האומות, מחזור 5
ההפסד המביך ביותר בהיסטוריה של נבחרת צרפת, כך כינו כתבי נבחרת הטריקולור את ההפסד במשחק הידידות לפינלנד השבוע, הפסד שהדיח מהפסגה של השפל של הצרפתים את ה3:2 של נבחרת ישראל וראובן עטר. ועדיין, נבחרת צרפת היא הנבחרת העמוקה, הצעירה והמרתקת ביותר בעולם כיום. מהצד השני, רונאלדו עוד מתלבט לגבי העונה הבאה שלו ובזמן הזה נבחרת פורטוגל מקבעת את מעמדה כנבחרת טופ עולמי עם שחקנים אדירים כמו ז'וטה, ברונו פרננדס וז'ואאו פליקס.
בשורה התחתונה: שתי הנבחרות כנראה יהיו גם כך במונדיאל בקטאר, פורטוגל במומנטום טוב ותנצח.
ירדן – סוריה (16/11, 17:00, סבנס)
ידידות
על הדשא המטופח והמפונק בדובאי יעלו שתי השכנות שלנו ממזרח למשחק ידידות שהיה אמור להיות משחק הכנה למוקדמות המונדיאל ביבשת שנדחו כרגע. קל לדבר פה על פוליטיקה, על המדינה של אסד שנהרסה והייתה קרובה למהפכה למדינה של ההאשמים מדרום שמחזיקים בכוח את השלון וקלטו מיליוני פליטים מסוריה. על המגרש הסורים לרוב יותר טובים אבל המשחק הרשמי האחרון של שתי הנבחרות היה לפני שנה ובלתי אפשרי לדעת מה יקרה על המגרש.
בשורה התחתונה: זה ידידות, אבל נניח הפתעה – ירדן.
