באחד ממשחקי הליגה הקרואטית נקלע דמיר רוהק, מאמן מרסוניה, למצוקה. קבוצתו אמנם הובילה 0:4 לאחר המחצית הראשונה, אבל במהלכה שני החלוצים נפצעו. רוהק החליט להסיט את מריו מנדז'וקיץ' הצעיר מהאגף, ממנו כבש שניים משערי קבוצתו, אל החוד. הרי אם כמגן הוא כבש יותר מכל החלוצים, הגיוני ואף מתבקש להציב אותו קרוב יותר לשער.
התוצאה? מריו נתפס 4 פעמים בנבדל, החמיץ מספר בעיטות מטווח אפס, ובתום המשחק ניגש למאמנו ואמר לו "המאמן, אני חלוץ גרוע". הסצנה הזו מייצגת את כל הקריירה של הקרואטי – לא שגרתית, מפתיעה ומעניינת. לטוב ולרע.
את קריירת המשחק שלו החל מנדז'ו דווקא בגרמניה, לשם נמלטה משפחתו ממלחמת האזרחים ביוגוסלביה. אביו העביר את מרבית זמנו הפנוי במגרש, בשלב מסוים מריו הקטן הצטרף אליו, ובמהרה לא ניתן היה להוציאו משם – גם כאשר חבריו יצאו לבלות, העדיף מנדז'ו להתאמן. הן בגרמניה והן בקרואטיה, אליה חזרה המשפחה בתום המלחמה, שמו לב לכשרון של הילד, והוא הצטרף למועדון הכדורגל מרסוניה מעיר הולדתו.
מעבר למאזן הכיבושים יוצא הדופן בלטה במריו האהבה לריצה, שהייתה שנואה על יתר השחקנים. "התפקיד שלו היה לתמוך בהתקפה", אומר רוהק תוך כדי ציור על לוח גיר. לא מדובר בסכימה טקטית מורכבת, אלא בשני חצים מקבילים ומנוגדים בכיוונם לאורך כל הלוח – כך נראתה תנועתו של מריו במהלך המשחק. "הוא יכל לרוץ מקצה אחד של המגרש לקצהו השני כל היום. היו לו גם קרוסים טובים, אבל בריצה הוא הצטיין". ממרסוניה עבר מריו לנ.ק. זאגרב וכעבור שנתיים, בגיל 21, נרכש על ידי דינמו זאגרב כמחליפו של אדוארדו דה סילבה, שעזב לארסנל. נציגי המועדון התקשרו אישית לאביו בכדי לשכנעו להסכים למעבר, מנדז'ו מצדו רצה לבחון למה הוא מסוגל, ושני הצדדים נותרו מרוצים – ב-3 שנותיו במועדון זכה ב-3 אליפויות ו-2 גביעים, סיפק הופעות מוצלחות באירופה ואף הגשים חלום ילדות כשענד את סרט הקפטן על זרועו.
הופעותיו ושעריו של החלוץ, שהתרגל לעמדה זו, משכו לא מעט תשומת לב, ומי שזכתה בו לבסוף הייתה וולפסבורג. "עקבתי אחרי מריו תקופה ארוכה ואני מאד מרוצה מכך שחלוץ ורסטילי כמוהו מצטרף אלינו," אמר מאמן הזאבים דאז, סטיב מקלרן. אלא שהאופטימיות של מנדז'ו הפכה במהרה לבלבול ואכזבה, שכן עם הגיעו לקבוצה הודיע לו מקלרן כי הוא מייעד לו דווקא את תפקיד הקיצוני בקבוצה. עד לפיטוריו של האנגלי כעבור חצי שנה כך אכן היה – הקבוצה שיחקה עם אדין דז'קו כחלוץ בודד ומריו התקשה להסתדר באגף, שם הושאר לא פעם לבדו מול שחקני ההגנה של היריבה. הקרואטי מצדו חיכה בשקט לשינוי במצבו, למרות זעמו של אביו ("לראות את מריו בוולפסבורג אז היה כואב וקשה"), והשינוי אכן הגיע.
בד בבד עם פיטוריו של מקלרן, נמכר דז'קו למנצ'סטר סיטי ומריו הפך לחלוץ הבכיר של הקבוצה. הזאבים היו בתחתית הטבלה ושמונת שעריו של הקרואטי בשבעת המשחקים האחרונים השאירו אותם בליגה הבכירה, והעלו את מניותיו משמעותית. העונה השנייה בקבוצה, שהייתה מוצלחת אף יותר, בתוספת יורו 2012, אותו סיים החלוץ כמבקיע המוביל יחד עם עוד 5 שחקנים למרות הדחת נבחרתו בשלב הבתים, שכנעו את באיירן מינכן להחתימו. מריו, שהתוודע מעט לפני כן על חוסר רצונה של וולפסבורג להאריך את חוזהו, הסכים בלי לחשוב פעמיים. "לא עניין אותי מול מי אתמודד על המקום בהרכב, כלל לא חשבתי על זה. אמרתי שיהיה זה לכבוד עבורי, ארזתי ונסעתי", סיפר לימים.
עם הקרואטי חוותה באיירן עונת שיא שנגמרה בטרבל היסטורי, ולחלוץ חלק נכבד בהישג. הוא סיים כמבקיע המוביל של הקבוצה בליגה עם 15 שערים, תרם מספר שערים קריטיים באירופה, ומעל הכל כבש ראשון בשני המשחקים העיקריים נגד בורוסיה דורטמונד – בסופרקאפ בתחילת העונה וכמובן, בגמר ליגת האלופות בסיומה – שנגמרו שניהם בנצחונות 1:2. האוהדים התאהבו בו – מחד, על המגרש מריו תמיד נתן את הלב, נלחם על כל כדור ועבור קבוצתו נתן הכל, גם במחיר הפסד אישי; מאידך, בחדר ההלבשה היה חברותי ומצחיק, עם האוהדים הצטלם תמיד עם חיוך ובשמחה, ואחרי כיבושים רץ לכיוונם עם כפות הידיים מאחורי אוזניו בדרישה שיעודדו אפילו חזק יותר.
העונה הבאה נפתחה עם פפ גווארדיולה על הקווים, תחתיו לא מצא הקרואטי את מקומו למרות שיא כיבושים אישי של 18 שערי ליגה. כשנשאל האם הוא מצטער שלא סיים כמבקיע המוביל (רוברט לבנדובסקי, אז בדורטמונד, הקדים אותו בשני שערים), ענה מריו כי זו כלל לא הייתה מטרה שלו ולפי הבעת פניו, הוא באמת לא ספר כמה כבש. אל תופתעו – מדובר באחד השחקנים הפחות אנוכיים בדורנו. כשהתייחס לעניין הסביר כי "אם החמצתי הפעם, אבקיע בפעם הבאה. אבל אם ניצחנו, זה בכלל לא משנה אם הבקעתי או לא".
למרות זאת, כמו עבור רבים וטובים לפניו, בואו של גווארדיולה בישר עבורו רעות ובתום העונה נמכר החלוץ לאתלטיקו מדריד, בה העביר עונה אחת בלבד. הפתיחה הייתה נפלאה עם כיבוש בזק בסופרקאפ נגד ריאל מדריד, בו אתלטיקו גם זכתה, ואת שלב הבתים בליגת האלופות סיים עם 5 כיבושים, אולם לקראת סוף העונה העניינים הדרדרו – מנדז'ו מיעט לכבוש, הקבוצה איבדה נקודות נגד יריבות נחותות ממנה והצדדים המאוכזבים החליטו לסיים את ההתקשרות במהרה. יובנטוס שמחה לקבל את הקרואטי לשורותיה.
ככלל, נדיר שחלוץ המתקרב לעשור הרביעי בחייו ממציא את עצמו מחדש. הציפיות ממנו ברורות והסיכוי להפתעות, במיוחד טובות, קלוש. אבל גם הפעם מריו היה היוצא מן הכלל. אמנם השורה התחתונה – 44 שערים ו-18 בישולים ב-162 הופעות בשחור-לבן – אינה מרשימה במיוחד, אבל חברו לנבחרת ודראן צ'ורלוקה סיכם את העניין במדויק – "הסטטיסטיקה לא תתאר לעולם את החשיבות של מריו". עוד בימיו בבאיירן סיפר מנדז'ו כי הוא לא אוהב מאמנים אגרסיביים, לכן אין זה מפתיע שבמהרה מצא שפה משותפת עם מסימיליאנו אלגרי הנינוח.
האיטלקי נהג לשנות מערכים ועמדות לעתים תכופות, ותמיד מצא תפקיד לקרואטי, שהיה בעל "מנוע כפול משל יתר השחקנים" לדבריו – מריו הוצב בחוד, באגף, במרכז השדה, וכמעט בכל מקום. שיתוף הפעולה באגף עם אלכס סנדרו היה מהמוצלחים שנראו בקבוצה, והצמד חיפה זה על זה כאשר אחד מהם יצא קדימה; לתיקולים וחילוצי כדור באיזורים מסוכנים הוא גרם להראות קלים; ואפילו תחת לחץ של 3 שחקנים הוא לא איבד את הכדור. לאונדרו ז'ארדים, שהתמודד נגד הזברות כמאמן מונאקו, אף שינה את תכנית המשחק של קבוצתו לקראת הגומלין לאחר שצפה במנדז'ו בפעולה במשחק הראשון.
משחק הראש של הקרואטי ראוי להתייחסות נפרדת. פעמים רבות השתחררה יובנטוס מלחץ היריבה באיזור הרחבה שלה דרך מסירה למריו, בעיקר לאור העובדה כי ניצח ברוב המוחלט של קרבות הגובה שלו. הסוד? כמו בכל דבר, אימונים, אימונים ועוד אימונים. מנדז'ו נהג להסתובב עם כדור הקשור לחוט, איתו התאמן על עוצמת הנגיחה. "שחקנים אחרים לא עושים זאת כי חושבים שזה משעמם, אבל אני יודע שהחלק הכי חשוב במשחק הוא הראש. גם כדי לחשוב, כי אי אפשר לשחק בלי זה, וגם כדי לנגוח".
התוצאה בהתאם – התקפות שהתחילו מנגיחה שלו, כמו גם השערים והבישולים שרשם בעזרת הראש, הפכו לסימן היכר של הקרואטי. ואם כמות השערים לא מרשימה מספיק, הרי שעל איכותם אי אפשר להגיד זאת. 16 מתוכם הגיעו במצב 0:0, ובליגת האלופות השער בגמר נגד ריאל מדריד הוא רק הדובדבן שבקצפת, שכן ללא שעריו ברגעים המכריעים יובנטוס כלל לא הייתה מגיעה לאותם גמרים. עבורי הרגע הכי זכור של מריו במדי הזברה התרחש במשחק ליגה נגד אטאלנטה, ולא מדובר במהלך התקפי אלא בחסימה הכפולה, בדקה ה-1:31 של הסרטון.
בשתי מילים – מריו מנדז'וקיץ'
בתקופתו ביובנטוס היה מריו שותף להישג היסטורי במדי נבחרתו – הגעה למקום השני במונדיאל 2018. אחרי שנים בהן קרואטיה לא עמדה בציפיות, הפעם היא הצליחה להתעלות עליהן, כמובן בעזרתו האדיבה של החלוץ. את התחמושת שמר מריו למשחקים החשובים – תיקו 1:1 מול דנמרק בשמינית הגמר וניצחון 1:2 בהארכה על אנגליה בחצי הגמר. הגמר, בו הפך לשחקן הראשון שכובש הן לזכות קבוצתו והן שער עצמי, היה אקורד הסיום של מנדז'ו בנבחרת, לאחר 89 הופעות ו-33 שערים, שעשו אותו לכובש המוביל של נבחרתו אחרי דאבור שוקר. "תמיד העדפתי לדבר על המגרש ולא מחוצה לו, לכן יהיה זה קשה יותר עבורי לכתוב זאת מאשר לרוץ אחרי היריב במשך 120 דקות," כתב בפוסט הפרישה שלו, "הזכייה במדלית הכסף הכניסה בי אנרגיה חדשה, אבל מנגד הפכה את ההחלטה להפרד מהנבחרת לקלה מאד. תודה לכם, האוהדים, שתמכתם בי גם כשטעיתי, ומהיום מקומי איתכם – בין האוהדים הנאמנים ביותר של קרואטיה". עיר הולדתו, אותה לא שכח מעולם, החזירה לו אהבה כעבור כחצי שנה, כשהציבה לוח הוקרה לכבוד "אזרח הכבוד של סלאבונסקי ברוד, לכבוד זכייתו במדלית הכסף בגביע העולם".
לרוע מזלו, חילופי המאמנים פעלו לרעתו של מנדז'ו פעם נוספת. לקראת סוף עונת 2018-19 הוא חתם על הארכת חוזה והפך לאחד מבכירי המשתכרים ביובנטוס, כחלק מההכנות לעתיד תחת אלגרי. הגעת כריסטיאנו רונאלדו הולידה שיתוף פעולה נהדר בינו לבין הקרואטי, באוויר החלו לעלות דיבורים על כך שתחנת הפרישה של מנדז'ו תהיה יובנטוס, ונראה היה שהאידיליה עתידה להמשך.
אלא שכעבור כחודש עזב אלגרי במפתיע ובמקומו הגיע מאוריציו סארי, שבתכניותיו הקרואטי לא נכלל. חיבתו של המאמן החדש לגונזאלו היגוואין הייתה ידועה לכל, ועדיין אינה מהווה תירוץ לאי שיתופו של הקרואטי במשחקים העונה – 3 פעמים בלבד נכלל בסגל לליגה ונותר על הספסל, ולליגת האלופות כלל לא נרשם. כתב ESPN, יאנוש מיכאליק, הגדיר זאת כ"פשע. הוא שחקן שתמיד נתן מעצמו עבור יובנטוס, בכל עמדה שהיא, ובספסל אין מי שישנה את המשחק בהעדרו – לא לכלול אותו בהרכב זה פשוט פלילי", והוא לא היחיד שחושב כך.
ייתכן כמובן כי הסיבה לכך היא מקצועית נטו, מה שתמוה מעט לאור העובדה כי הקרואטי מסוגל לשחק ברוב העמדות במגרש, אבל קיימת גרסא אחרת, שאינה תלושה מן המציאות לנוכח איבוד הצפון ההגדרתי של הנהלת המועדון. בעקבות הגעת סארי ניסתה יובנטוס למכור את מריו, אך שכרו הגבוה הקשה על המהלך. דיבורים על מעבר לבורוסיה דורטמונד בתחילת חלון ההעברות לא תורגמו למעשים, מעט הידיעות על מנצ'סטר יונייטד נעלמו במהרה, והמועדון עבר בהדרגה לנסיונות למכור שחקנים אחרים במטרה להקל על עצמו כלכלית. מויסה קין נמכר בצורה זו, פאולו דיבאלה נשאר בקבוצה לאחר קיץ רווי שמועות והיגוואין סירב לעבור לקבוצה אחרת למרות הצעות ריאליות שהועמדו בפניו. לקראת סוף חלון ההעברות ברור היה כי צמד הארגנטינאים לא יימכר, והמועדון חזר לתכנית המקורית – למכור את הקרואטי.
אלא שמרבית הקבוצות כבר סיימו את בניית הסגל שלהן, וכך התחיל משבר בין מריו וההנהלה. העדר בעיות משמעת בעברו במקרים דומים, העקשנות של סארי והסחבת הלא מקצועית מצד המועדון שלוותה בהחתמתו, והשתיקה הרועמת של יובנטוס בסוגיית החלוץ – כל אלה גורמים לי להניח כי גם אם למנדז'ו יש חלק בהדרדרות המצב, הוא זניח. בהתייחסות נדירה למצב כעבור כחודשיים, אמר סארי כי התקבלה במועדון החלטה שהחלוץ יתאמן בנפרד וכי אין לו דרך לדבר עם מריו – אמירה מגוחכת למדי בהנחה וסארי לא מחרים את תעשיית הסמארטפונים העולמית.
מנדז'ו מצדו, כמו בתקופה בוולפסבורג, המתין בשקט לפתרון – אפילו בחשבון האינסטגרם שלו, בו הוא פעיל מאד בדרך כלל, לא פורסם דבר מתחילת אוגוסט ועד לסוף דצמבר, אז שיתף פוסט פרידה מהאוהדים ואנשי המועדון. הוא הודה לאלגרי ולג'וזפה מארוטה, המנהל הספורטיבי של הקבוצה לשעבר, על כך שרצו אותו בקבוצה, ואמר כי החודשים האחרונים לא יפגעו בכבוד ובאהבה שלו כלפי המועדון. סארי ואניילי, אם תהיתם, לא הוזכרו כלל. בקבוצתו החדשה, אל-דוהייל הקטארית, חבר מנדז'ו למדהי בנעטיה, איתו שיחק ביובנטוס, הספיק להבקיע בבכורה בליגת האלופות האסייאתית, ונותר לקוות כי הפעם ימצא נחת, גם אם רחוק מאור הזרקורים. ואולי אפילו יחזור לליגות הבכירות – במרבית המקרים מעבר למדינות המפרץ סוגר את דלת החזרה לאירופה, אבל אצל מריו מנדז'וקיץ' דבר אינו בלתי אפשרי. אולי חוץ מלהפסיק להפתיע.
