יומן האליפות של ליברקלופ: פעמיים שלוש נקודות בשתי דרכים שונות

יורגן קלופ הוא הבמאי והתסריטאי, הלב והפנים של הקבוצה, וראוי להגיד אותם בנשימה אחת.

שני משחקים היו לנו השבוע, ושניהם קירבו אותנו באותה מידה למאה נקודות, אבל הדרכים היו שונות. ממש, ממש שונות.

ביום ראשון אחר הצהריים באנפילד היה קר. השמש זרחה, אבל היה קר. הילדים קוראים לה שמש שקרנית. היה קר בגלל הרוח החזקה שנשבה. היה קר בגלל שלא היה קהל, ואולי היה קר בעיקר בגלל הכדורגל, שהיה חלש במקרה הטוב, משעמם במקרה הרע, ובעיקר חסר תשוקה, נשמה וחום.

בלילה של יום רביעי בברייטון היה חם. השמש כבר שקעה לה בים, והחשוך ירד על הארץ, אבל היה חם בלב, למרות שלא היה קהל. היה חם בזכות הכדורגל השמח של ליברפול ושל ברייטון, בזכות האש בעיניים של השחקנים, בזכות האקשן על המגרש, וכי שתי הקבוצות באו לשחק כדורגל.

שבעים דקות ביום ראשון ליברפול בקושי בעטה לשער של וילה, ומדד ה XG שלה עד אז היה משהו כמו 0.08.
ביום רביעי בברייטון היא כבשה פעמיים תוך שבע דקות. שתי חטיפות של קייטה, אחת ברחבה ואחת בעיגול האמצע, הסתיימו בשתי בעיטות מדוייקות לפינה הימנית, הראשונה של סלאח והשניה של קפטן, אחרי שפירמינו ויתר לסלאח בראשון וסלאח ויתר לקפטן בשני. 0-2 מהמהירים הזכורים לי.
לפחות שערי הפתיחה בשני המשחקים היו דומים. שניהם הגיעו ממסירות של קייטה בתוך הרחבה, משמאל לימין, ושניהם הסתיימו בשמאלית אדירה לרשת, משני הקיצונים ילידי אפריקה. שני שערים שכולם תוצרת אפריקה.

בדקה השלושים קייטה חטף בפעם העשירית בערך כדור משחקן ברייטון, ואני תהיתי האם הוא הולך לקחת לוירג'יל את התואר של "ההוא שאף פעם לא עוברים אותו". עוד אני תוהה בסוגיה מעניינת וחשובה זו, ברייטון המשיכה לעבור בקלות את כל השחקנים האחרים, ואלמלא החלקות אמיצות של נאקו וגומז, כנראה שאליסון היה סופג הרבה לפני הדקה האחרונה של המחצית. 1-2 לאדומים אחרי שער קבוצתי נהדר של ברייטון וחור במרכז ההגנה האדום.

אני בטוח ששחקני אסטון וילה התחבטו בהפסקה בשאלה, האם הם הלכו אחורה במנהרת הזמן לתקופה שבה ליברפול שיחקה לרוחב, ולא היה לה שמץ מושג איך פורצים בונקר סטנדרטי, שכולל שני בלמים חסונים, ועוד שמונה שחקנים שעוזרים להם. אני בטוח שהם פינטזו אז על נקודה באנפילד בזכות ההגנה היציבה שלהם וההתקפה המנמנמת של ליברפול.

אני משוכנע ששחקני ברייטון התעסקו כל ההפסקה בסוגיה, האם בגלל איבודי כדור שטותיים ליד רחבתם, הם לא פיספסו הזדמנות נהדרת ונדירה לעקוץ את האלופה, מכיוון שבצד השני של המגרש הם עשו עבודה מעולה. אני משוכנע שהם פינטזו אז על נקודה בבית, בזכות ההתקפה הדינמית שלהם, ולמרות ההתקפה היצירתית של האלופה.

במחצית הראשונה מול וילה יכולתי לעצום את העיניים מהשריקה ועד סיומה, ולא להפסיד דבר, ומול ברייטון לא העזתי אפילו למצמץ כדי שלא אפסיד דבר. ביום ראשון שתי הקבוצות בעטו לשער 15 פעמים במהלך כל המשחק. ביום רביעי הן הגיעו לכך עד ההפסקה. סיוט מול תענוג. שחור ולבן.

תאמינו או לא, אבל הקצב במחצית השניה בברייטון היה מהיר יותר מהראשונה, שהיתה בעצמה בקצב מסחרר. שתי הקבוצות תוקפות ללא הפסקה, מאבדות כדורים במקומות קריטיים ומגיעות להזדמנויות, שלא הופכות לשערים, רק בגלל שהכדורים פוגעים בשחקני ברייטון או בוינאלדום, בדרכם לשער.

נגד וילה הצירוף של וינאלדום, פירמינו וקפטן העיר את הקבוצה והביא את הגול. גם מול ברייטון הצליחו לקלופ החילופים, בזכות הבישול של רוברטסון לסלאח. 1-3 מקרן של רוברטסון מהצד של טרנט, בול לראשו של סלאח, שמקבל תיאבון למלך השערים, ומחמיץ שני שערים נוספים די בטוחים, שהיו יכולים לקרב אותו למלך השערים.

קלופ החליט כנראה שהוא רוצה לנצח עד סוף העונה, ובשני המשחקים הוא העלה הרכבים חזקים, שהיו רלוונטיים גם לכל המשחקים טרום הקורונה. הוא שמר על ההגנה כמעט במלואה, עשה רוטציה בקישור, והקפיד להעלות בהתקפה תמיד שניים משלושת המוסקטרים ולהוסיף את השלישי בהמשך.
המרוויח הגדול השבוע היה נאבי קייטה, שהיה מעורב בשלושה שערים, עם שני אסיסטים ושתי חטיפות. בברייטון הוא היה דומיננטי והוכיח שבמשחק פתוח וזורם יש לו הרבה מקום ותרומה. השאלה לגבי המשכיות ובריאות היתה ונשארה.

גם הצעירים קרטיס ג'ונס ונאקו ויליאמס הרוויחו והוכיחו. ג'ונס הרוויח רבע שעה מול וילה והוכיח שיש לו ביצים עם משחק אגרסיבי ושער בכורה, ונאקו ויליאמס הרוויח מחצית מול ברייטון, והוכיח שיש לו ביצים עם משחק תוקפני ואולי מעט אגרסיבי מדי. אפשר להתווכח עם ההחלטה של קלופ לשים אותו בשמאל ולא בצד החזק שלו, אבל הוא בהחלט הראה פוטנציאל עצום והרבה תעוזה וחוצפה, שחיפו על חולשה פיזית מסויימת, טעויות במיקום ובהבנת המשחק. אבל אל דאגה, הוא ילמד, וזה יקרה מאוד מהר.

הנדרסון היה החילוף המנצח של המשחק הראשון, והכח מאחורי שינוי המגמה באותו משחק, והיה פעיל ודומיננטי גם במשחק השני, והשיא היה שער, ועוד בבעיטה נהדרת מחוץ לרחבה. מה נבקש מקפטן יותר? אהה, כן, שהפציעה לא תהיה חמורה. קראתי שהעונה הוא כבש יותר שערים (ארבעה) מכל שלוש העונות הקודמות ביחד (שלושה).
החיוכים של סלאח אחרי כל שער שהוא כבש מול ברייטון היו גדולים, ואפשר היה לראות על הפנים שלו את האכזבה משתי ההחמצות שלו בסיום. היא היתה גדולה כמעט כמו החיוכים.

שמחת החיים והרוח השובבה שמביא פירמינו היו ההבדל הגדול בין השעה הראשונה מול וילה, לבין מה שקרה אחר כך בשני המשחקים. למרות שהוא דעך לאט לאט מול ברייטון, הפתיחה השמחה שלו הספיקה כדי לחמם את העניינים. ככה אנחנו אוהבים אותו. אוריגי, לעומת זאת, ביזבז את ההזדמנות שהיתה לו מול וילה להוכיח ולהצליח, ויכול להיות שהפסיד את מקומו בסגל לעונה הבאה, למרות מקומו המכובד בהיסטוריה האדומה.

שני משחקים, חמישה שערים, שש נקודות בשתי דרכים שונות לחלוטין.
אחרי משחק משעמם וסטטי שהתעייפתי רק מישיבה מול המסך, קיבלנו משחק מרתק, קיצבי ומעניין שלא רציתי שיגמר למרות שהשעה היתה כבר אחרי חצות.

קישור לכל הטורים של יומן האליפות