הדקה השמונים ושלוש בכדורגל היא ללא ספק דקה חשובה. דקה קריטית. במיוחד במצב של תיקו. הדקה השמונים ושלוש, וכך גם כל עשר הדקות האחרונות – אלו דקות ארוכות יותר. מותחות יותר. ממצות כל פיסת זמן מתוך השישים שניות שיש להן להציע. ככה זה – לא סתם אתה הופך להיות דקה שמונים ושלוש. אתה לומד לאט לאט איך הופכים כל שניה שנמצאת בתוכך לדבר הכי קריטי בעולם. הכי מותח. 
לא סתם אתה שייך לעשר הדקות האחרונות – שם השואו האמיתי, תשומת הלב הגדולה ביותר. אם שנייה אחת לא מותחת מספיק, או עוברת מהר מדי – ישר מחליפים אותך. אתה הופך להיות דקה ארבע עשרה בליגה הלאומית. דקה חמישים בליגה א׳. דקות ראשונות במשחק תחתית בליגות ילדים. ככה זה העולם. במיוחד כשהכל משודר ומתועד ומשורטט. אתה לא יכול לפספס. הגיע הזמן שלך – תן הכל. שישים שניות שהן העולם הגדול. שישים שניות שיכולות לקחת אותך לגבהים חדשים ואחרים, למקומות שלא דמיינת שתגיע. כבר שמענו רבות על דקות שהתחילו כזמן פציעות במצב של ארבע אפס והפכו להיות דקות קריטיות שמשנות סדרי עולם ממש. זה החיים. רק צריך להאמין.
יש כאלה שזה לא מתאים להם. יש כאלה שמבחינתם להיות דקה שלושים ושש כל החיים שלהם בליגה לאומית. בשבילם זה לא משנה. לגיטימי. לא לכל אחד יש את היכולת להפוך את עצמך לדקה שבאמת משנה עולמות. יש כאלה שהשגרה הנוחה מספיקה להם. דקה שלושים ושש, כמה פסים במרכז המגרש, כמה איבודי כדור – הולכים הביתה. למשחק הבא. אם לפעמים הם זוכים בגול לחיבור, אז הם רק יוצאים מורווחים. כי אין מה להפסיד בלהיות דקה שלושים ושש – רק להרוויח. אף אחד לא מצפה ממך. מה שכן, זו גם התחלה. כל דקה היא התחלה. אפילו זמן פציעות. רגע. זה לא משל. זה באמת – שלא תחשבו שזה משל. כי יש דקות שקיפחו את חייהן רק בגלל שלא היו אחראיות מספיק. נניח שעון מעורר שלא צלצל, חשבתם פעם על האחריות? שמונה שעות שינה והכל מתנקז לדקה אחת שבה אתה חייב להעיר את הבן אדם. לא צלצלת – נגמר הסיפור. מחליפים שעון. מחליפים דקה. אז שלא תחשבו שזה משל. זה באמת, זה החיים.
אשדוד נגד מכבי חיפה. דקה שמונים שלוש. אפס אפס. חלומה של כל דקה – דן ביטון מקבל כדור ומתחיל לרוץ אל עבר השער. הדקה ממשיכה וכך גם דן ביטון – ממשיך לרוץ. שער לאשדוד, והמשחק המשעמם משתנה, אולי גם העונה כולה – גם של אשדוד וגם של חיפה. הדקה השמונים ושלוש ממשיכה, דן ביטון עדיין עם הכדור, שוער מכבי חיפה מתקדם, כך גם הגנת מכבי חיפה. כל דקות העולם נעצרו, הביטו בדקה השמונים ושלוש באצטדיון הי׳א, זה הזמן שלה, זה הזמן שלה להגשים את החלום הגדול. להוריד את מכבי חיפה ליגה, לספק לאשדוד קאמבק הרואי והשארות בליגת העל. ניכר היה שהלחץ דווקא לא הולך להשפיע על הדקה הזו – דן ביטון דילג עם הכדור ממש לעמדת בעיטה נוחה. הנה זה קורה – כל עיניי העולם חדלו מלמצמץ. דפיקות הלב חדלו לדפוק. נשימות פסקו. שקט.
איך שבשנייה אחת נגמרים החלומות. איך שבשנייה אחת עולמות שלמים מתפרקים לחתיכות קטנות. איך שבהנפת רגל אחת תקוות נרמסות ומתפוצצות לרסיסים קטנות. שנייה אחת. אבל כאן נמדדת דקה. לא בשנייה הראשונה שלה, אלא באחרונה. קשה להחזיק שישים שניות מותחות. במיוחד כאשר ההתקפה מתחילה כמעט מחצי המגרש. הכדור מתגלגל ומתגלגל, מתגלגלות הדקות, מתגלגלות התקוות, האמונות, העולם מתגלגל וגם המחשבות, מתגלגלים הנעליים והרגליים והגוף מתגלגל, מתגלגלות השניות – תכף מגיעה השנייה האחרונה, הקובעת, ואז – פס עומק. פס עומק. איך שדקה אחת נגדעה לה. דקה שיכלה להיות עכשיו חקוקה בהיסטוריה העולמית. דקה שיכלה להיות בכל כותרות עיתוני הספורט. ואז – פס עומק.
אבל זה לא גם כל כך קל להיות פס עומק. במיוחד לא בהתקפה. ועוד היום, כשהכל משודר ומשורטט ומתועד. זה נורא מלחיץ. אי אפשר לפספס. הגיע הזמן – תן הכל. אבל ככה זה החיים. וזה לא משל. באמת שלא משל.
לא קל להיות משל.
