בואו נשחק משחק. אני אציין הישגים בולטים של שחקן ואתם תתעלמו מהכותרת ותנחשו במי מדובר – מי הוא פעמיים אלוף עם שתי קבוצות שונות, MVP באותן פעמיים בגמר, MVP באולסטר, פעמיים שחקן ההגנה של השנה, מלך החטיפות והרשימה ממשיכה לפחות בעוד כמה סעיפים.
בהנחה שכבר הבנתם שזהו קוואי לנארד, כל הכבוד, עכשיו תחשבו כמה מכם ידעתם על הרשימה הזו ואם אכפת לכם ממנה – אם כן, אתם מוזמנים להמשיך לקרוא.
נכון, זהו טור שמתמקד בהצלחות של לנארד, כי לטעמי יותר מדי פעמים מתייחסים אליו כאל סייבורג, אחד שלא מסוגל להפגין רגש או רצון שיתעסקו לו בחיים כמו לברון, לא מוציא אלבומי ראפ כמו לילארד (תודה לאל) ולא זורק שלשות למחייה כמו סטף עד שנמאס. אלה שהספיקו לעבור על טורים ישנים יותר שלי יכולים להסיק שזה השחקן הפעיל המוערך עליי בעידן פוסט קובי, ז"ל.
אני מת עליו. מת על כל מבט חסר הבעה ועל הצורך העז ללכת נגד רוב העולם שמחפש את הצהוב ודורש להכיר עוד את מי שאמור "לחנך" את ילדי המילניום ולהוות השראה דרך המסך. לנארד פחות בקטע.
זה התחיל בצורה לא צפויה מבחינתי, כאחד שפחות מתחבר לארגון ששמו סן אנטוניו ספרס בשני העשורים האחרונים, אלה שבחרו בלנארד בגיל 20 בלבד בדראפט 11' ודאגו לכל צרכיו בכדי שיהפוך ליורש של טימי דאנקן, עוד שחקן יעיל ומשעמם להחריד. תרומתו כרוקי? 8 נק', כמעט כמו קובי בעונת 96-7' בל.א ולא הרבה מעבר.
בעונה הבאה הוא כבר הגיע לגמר עם ממוצעים נאים יותר ופגש את מיאמי של לברון, ווייד ובוש, רק כדי ליפול על שלשה של ריי אלן קשישא שמנע ממנו אליפות ראשונה במשחק מס' 6.
בעונת 14' הנקמה הגיעה ולנארד הניף את גביע האליפות בנוסף ל-MVP של הגמר וגרם ללברון להרהר על עתידו בפלורידה כשעשרת האליפויות שהבטיח (לא עקבתי) נראו רחוקות מתמיד לאחר אותו טקס טלוויוזיני מיותר כשרק הגיע. הציניקנים ובינהם אנוכי, אמרו שבכל מקום אחר לנארד לא היה מסוגל להגיע לגבהים כאלה בשלב כה מוקדם.
השנים עברו, טימי פרש, הספרס מסרו את השרביט לגולדן סטייט ווריירס כמושלי המערב והליגה כולה, וכל שנותר ללנארד זה לקבל מעמד קבע של אולסטר דרך פעולות יוצאות דופן בהגנה שלא באו על חשבון 20 נק' ומעלה למשחק בעונות יותר ופחות טובות שלו כמוביל לצידם של ג'ינובילי ופרקר. עד כאן הכל נחמד.
ואז הגיעה הפציעה הקשה בפליאוף 17' נגד אותם ווריירס שטרפה את הקלפים וגרמה ללנארד לפספס חלק גדול מאוד של עונת 18' ולעצבן את כל טקסס, כי הוא לא מעוניין לסכן את עצמו בריאותית ואולי לעבור קבוצה אחרי השיקום. אין ספק שאקט כזה עשה רעש עצום, אבל כל מה שעבר לי בראש זה "איזה אומץ יש לו", למרות שאין סיכוי שקובי היה פועל כך.
מי שהואשם כמחבל מאחורי הקלעים היה דודו של לנארד, דניס, שנתפש כאחד שלא בוחל באמצעים ומחפש את הדולר ולא את טובת הספרס ואת מנהיגה הצעיר והחדש שהספיק לקבל את הכינוי "הטופר"/ THE CLAW.
כמובן שלנארד שמר על זכות השתיקה ולא ניסה בלשון המעטה לספק מידע חיוני עבור המדיה, המאמן פופוביץ והצוות המקצועי.
בטרום עונת 19', שמות של כוכבי הליגה החלו להסתובב באוויר כגון לברון, פול ג'ורג', אנתוני דייויס ולנארד בעצמו. במוקדם או במאוחר קבוצות מצאו עצמן ללא מנהיגיהן שעברו לפרק חדש כל אחד בקריירה שלו ולנארד חצה את הגבול, לטורונטו – יעד בלתי נחשק בעליל מבחינת אקלים, למועדון שאמנם דפק על הדלת של גמר המזרח, אבל נשאר רק שם – שוב, נגד הזרם.
"מה יש לו לחפש שם?", "זאת הקבוצה של דאמר דרוזן" (שעבר לספרס במקומו) ו"למה לא להשאר במועדון בריא כמו הספרס?" היו מנת חלקו של לנארד לפני תחילת העונה, ביחד עם ממים שלו, שמח ולא מחייך. הכותב כבר מבין בשלב זה שיש פה עסק עם גאון תרתי משמע.
אנחנו נעשה עצירה קצרה כדי להזכיר שלא כל כוכב ב-NBA עושה רק דברים שכל האוהדים אוהבים, כל הזמן. קאט לסוף העונה, לנארד מרים עוד גביע אליפות ו-MVP בגמר נגד הווריירס הפצועים, אבל מועדון שכולל את סטף, גרין, קליי ודורנט לפרקים, אמור לדעת לנצח קבוצה שלא הגיעה לאף גמר ב-25 שנותיה כמו הרפטורס. במילה אחת, וואו. הסגנון ה-לא נפוץ שלו, העובדה שבחר בניו באלאנס כחברת הנעליים אותו מייצג על המגרש, הרצון לעשות הגנה על הכוכב של היריבה וכשהשעון מראה עשר שניות ומטה, גם לקחת את הזריקה האחרונה (מה שלומך בימים אלו, מר ג'ואל אמביד?), תענוג.
עברה עוד עונה ולנארד חזר הביתה ללוס אנג'לס, השאיר מאחוריו כאלוף מדינה שלמה בשם קנדה שהבינה, הודתה לו וקיבלה את הדין. לברון קרא לו לרשת את מקומו בלייקרס בעתיד ולהוביל עם עוד מגויס טרי, אנתוני דיוויס, את המועדון בסגול-זהב. אנחנו עושים עצירה נוספת כדי לחשוב מי היה מוותר על צ'אנס כזה… צדקתם.
לנארד נתן לאבק לשקוע לאט וברוגע עד שהחליט לעשות שוב את ה-לא הגיוני ולחתום אצל היריבה העירונית, הקליפרס, ביחד עם פול ג'ורג'. ?Who does that.
קאט לאמצע עונת 20' ולנארד והקליפרס במקום טוב למעלה, מובילים במאזן העונתי 2-1 נגד הלייקרס, כשהוחלט על משחק רביעי ישירות עם חזרת הליגה מפגרת הקורונה. הלייקרס ינצחו לדעתי שכן הם הפייבוריטים, אבל יש רק קבוצה אחת שלברון לא באמת רוצה לקבל בגמר המערב, גם אם יאמר אחרת, בהנחה שהווריירס גמורים זמנית.
אם קובי בעיניי היה התגלמות המנהיג הכועס והסובל, זה שקולע 25 מתוך ה-50 בזריקות הזויות, נבחר לחמישיות הגנה ועושה הכל בדרך שלו, לנארד הוא סוג של מנהיג שרוצה לאחד את חבריו מאחורי השקט, לגרום להם להבין שזה בסדר לא לרצות להיות הטובים ביותר על הנייר, ולהזיז עולמות בדרכים לא קונבציונליות.
לא באמת אכפת לו מתארים אישיים ואת זה יגידו ואמרו רבים לפניו, אבל הוא הכוכב הכי גדול כרגע שגם מתנהג ככה וזה מתממשק נהדר עם אופיו בכלליות.
הסיבה היחידה לכך שאחכה לחזרתה של הליגה נעוצה במעלליו של לנארד, בתקווה שיוכיח שוב לעולם שאפשר אחרת, כי זה מה שאני בעצמי ניסיתי לעשות במגרש השכונתי ומחוצה לו ואולי, רק אולי, יצליח לסגור את הפינה כאלוף עם 3 קבוצות שונות, MVP של הגמר ב-3 קבוצות שונות, מול האקסית, הטורונטו רפטורס.
נ.ב, יש דברים גרועים יותר מ-.load management
אחלה כתבה! סוף סוף כתבה ישראלית טובה על השחקן אולי הכי טוב בליגה
ולא משהו פופולרי כמו הארדן שבתכלס הופך לקוביית קרח כל פלייאוף.