זה לא פוסט של קיטורים ובכי על מנטליות וכו'. אדרבא, מתוך התהום, אני דווקא מחפש תקווה. המנטליות הייתה זהה גם לפני עשור וגם לפני שניים. גם ההתאחדות והעסקנות וכו'. גם ליגות הילדים והנוער, אז מהיכן התקווה? מכמה דברים שבכל זאת השתנו לטובה.

פעם ראשונה פורטו, מאזן 15:0 במשחקי החוץ מול הגדולות, פעמיים זהבי במדים של היריבה העירונית. מה יהיה היום?

יש רגעים בחיים שאתה לא יכול להסביר. כזה היה מבחינתי ה-14 בספטמבר 2005. הייתי אז ילד בכיתה ג', ואין לי מושג למה בכלל נשארתי ער בשעה הזו, אותה שעה בה ליון אירחה את ריאל מדריד במחזור הראשון של הצ'מפיונס ליג.

כל דבר בחיים הוא סובייקטיבי, אבל אם אני מסתכל אובייקטיבית על מה שקרה בשבועיים האחרונים למכבי ת"א, אני מתקשה לראות את המהפך הגדול שעברו הכדורגל והכדורגלן הישראלי בעקבות ההעפלה לצ'מפיונס.

מאז שקבוצות ישראליות התחילו לשחק במפעלים האירופאים אני בעדן. שמח בהצלחות, מתבאס בכישלונות אבל ההופעה השנייה של חיפה בליגת האלופות קצת שינתה אצלי משהו.

בדרך לבלומפילד ההתרגשות כבר בשיאה, אירופה זה כאן. בשער 7 (מקומות לא מסומנים) תפסו לנו את המקומות הקבועים, הנאחס בשיאו, בטוח מפסידים היום.