הנסיעה למשחק הייתה מוזרה, מלאה במחשבות על משחקי עבר, על משחקים שהייתי צריך להגיע בטרמפים באוטובוסים והסעות. זה היה הרבה לפני שהיה לי רכב ורישיון. חשבתי על משחקים שאליהם נסעתי עם אבא שלי, לפני שהוא התייאש מהמועדון שהוא הוריש לי. אלו חוויות שנשארות איתך לכל החיים. בנסיעה לחיפה חזרתי לגיל 14, קצת פחות מ40 שנה אחורה.

אנחנו מדברים על השופטים לא כי הם בחרו לגנוב את ההצגה, אלא כי הפכנו אותם לשחקן הראשי, שלא באשמתם יש להם יותר דקות במרכז המסך.

אני רוצה לחזור הביתה, לבלומפילד. זאת התרבות שלי. זאת הדת שלי. זאת האהבה שלי וזאת אחת מהתשוקות שהופכות את החיים שלי למה שהם. זה מי שאני.

אפשר רק לדמיין אילו מחקרים יערכו על השפעות חסרונו של הקהל במשחקים במהלך תקופת הקורונה.

כן, אני אוהד בית"ר ואין לי בעיה שערבי מוסלמי מאיחוד האמירויות יהיה הבעלים של הקבוצה שלי כל עוד הוא מתכוון לתמוך בה ולעזור לה להשיג את המטרות שלה. וכן, הגיע הזמן שאנחנו, כקהל, נתקדם ונקבל את השונה. די עם הגזענות והעקרונות בשקל האלה.

ביום שהקהל יחזור למגרשים, הכל יהיה מוכן לילה לפני. המנוי, הצעיף, החולצה, התחתונים. ששום דבר לא ישתבש, ששום דבר לא יתפספס, שלא נהיה אשמים בכלום.

המקרה הבולט ביותר של מעורבות של ארגוני אוהדים בזירה הפוליטית התרחש במהפכה במצרים שהפילה את הנשיא חוסני מובארכ בשנת 2011.

בשיח הספורט בארץ מתעסקים לא מעט בהשוואה בין קבוצות האוהדים של הקבוצות הגדולות ובוחרים לתאר אותם בשמות תואר בהתבסס על פרמטרים סובייקטיביים ולא מדידים. בשני פרקי "קהל נמדד לאורך זמן" ניסיתי למדוד את הקהלים בהתאם לנתונים שאספתי ממקורות שונים בשביל להגיע למסקנה אובייקטיבית, ככל הניתן.

כמאמר הפרסומת אשר התנגנה לאחרונה בכל מקום אפשרי, יש דברים שלא עושים. אחד מאותם הדברים, הינו קיום משחקי ספורט ללא קהל.

כולם יודעים שאוהדי מכבי חיפה מספר אחד, אין יותר שרופים מאוהדי בית"ר, האיכות והנאמנות שייכות לאוהדי הפועל תל אביב והקהל של מכבי תל אביב הוא קהל הצלחות. האמנם? בואו נבדוק