מאז שקבוצות ישראליות התחילו לשחק במפעלים האירופאים אני בעדן. שמח בהצלחות, מתבאס בכישלונות אבל ההופעה השנייה של חיפה בליגת האלופות קצת שינתה אצלי משהו.

מתחילת סוף העונה שעברה, שסיכמה עונה נוספת של כישלון, סיפרו לנו קברניטי המועדון על שינוי, על בחירת שחקנים בפינצטה ועל שינוי ההגמוניה התל אביבית שמתחילה להעלות דמיון ממשי למקבילתה בכדורסל.

העמדה הטבעית של קריאף היא קשר אמצע וזה ברור שלמכבי חיפה יש מספיק שחקנים על העמדה הזאת ובכלל למה להביא שחקן כאשר אתה יכול לתת הזדמנות לשחקן שגדל בנוער?

יש יגידו שחסר חיזוק, יש יגידו שלא פותחים את הארנק מספיק, אבל לפני הכל מכבי חיפה חייבת לטפל בבעיה המנטלית שרודפת אותה כבר ארבע שנים.

במהלך העונה האחרונה היו המון מהומות סביב הנושא ובדרבי זה קרה שוב, כאשר אוהדים שהגיעו עם דגלי ישראל הוכרחו להוריד אותו, לא להניף אותו ולא להתגאות בו ביציע.

זה התחיל, הספורט שמכונה כדורגל ישראלי התחיל. אומנם גביע הטוטו אבל התגעגענו.

כשהעונה נפתחת בדרבי והאצבעות כבר מדגדגות, מוכנות למחוא כפיים, הגרון כבר מחומם ומוכן לשיר את המזמורים, אז גם משחק בגביע השוקו ממלא את איצטדיון "החלום"

לאחר 4 עונות שבהן ההנהלה, הצוות, ששת המאמנים שהוחלפו, השחקנים והאוהדים של מכבי חיפה, כולם שכחו להוריד את מצב הטיסה לפני העונה ובמהלכה טסנו כולנו גבוה מאוד עם הציפיות ושכחנו להישאר עם הרגליים על הקרקע

דמיינו לכם משל: אתם רווקים עשירים, בעלי תאבון להצלחה ולאישה יפה ובפניכם עומדות שתי נשים לבחירה

״ הפעם הכל יהיה שונה ..״ ״בעונה הזאת ניקח את כל התארים..״ ״המאמן הזה יביא את השינוי ויעשה חריש עמוק בסגל..״