הסידרה החדשה על ג'ורדן והבולס נותנת לנו רגעים נפלאים וזווית אחרת על הקבוצה והחיים

בתור חסיד של שנות ה-90, אין שום סיכוי שאבחר בלברון והתחשק לי להסביר כדי לשפוך אור בצורה האוביקטיבית ביותר למה הדיון הזה מיותר

דווקא בימי קורונה. דווקא כשאין לנו מה לעשות או לאן לברוח. אין עניין חדש שנוצר. אין אירוע שרודף אירוע. חייבים ליהנות ממה שיש. ומה שיש זה מה שאנחנו נייצר, לא מה שאחרים מייצרים בשבילנו. מכאן הגיעה ההחלטה לשדר את הריקוד האחרון דווקא עכשיו. וזה מצליח בגדול. לא רק בזכות מושא הסיקור, אלא גם ובעיקר בזכות תזמון הסיפור.

מה עיצב את מייקל ג'ורדן לכזו אגדה, שכל הזדמנות להיזכר (ולהציץ בדברים שאולי לא נחשפו בעבר) ברגעי השיא שלה קוסמים לכל כך הרבה? הנה כמה אופציות:

שחקנים בוחרים לא להתמיד ולהשקיע במעמדם בנבחרות הלאומיות ולעיתים פשוט מתחמקים באלגנטיות כדי לא לצאת רע בתקשורת המקומית והעולמית

התקופה ה"מתה" של ליגת הנ.ב.א היא תקופה נהדרת לרשימות, ויכוחים, תהיות ותיאוריות. וכשאולפני מארוול מכריזים על סידרה חדשה שמתבססת על סידרת הקומיקס ההיפותטית What If..., זו הזדמנות טובה לכמה שאלות מה אם בוערות ומציקות, שחובב נ.ב.א ממוצע השקיע בהן לא מעט דקות, שעות וימים במהלך השנים האחרונות.

לא כך הייתה אמורה להתפתח לה עונת הבכורה של לברון במדי הקבוצה שנמצאת תחת הכי הרבה אור זרקורים. אליפות לא הייתה בתוכנית, לא ב-2019, אבל לפספס את הפלייאוף? בלתי נתפס כמעט לקבוצה עם לברון, אפילו שזה המערב, אפילו שהוא כבר מתקרב ליום הולדת 35.

זו תהיה הפעם השישית בלבד בהיסטוריה של הליגה בה קבוצה זכתה בשלוש סדרות גמר רצופות, ויכניס את הקבוצה השנואה בליגה, אך הטובה ברמה היסטורית והיסטרית לתוך מועדון אקסקלוסיבי ביותר. הנה מי שכבר נמצאים שם:\

את הציטוט הזה של סקוטי פיפן, אולי המפורסם ביותר משחקן שלא ידוע במשפטים שנחרטים לך בזיכרון, אפשר לקחת לשני כיוונים

לחקור את העבר זו הדרך הטובה ביותר ללמוד על העתיד, ולכן אנחנו מציינים את יום הדראפט בטור נוסטלגי משהו, ובציון השחקן הטוב ביותר שנלקח בכל בחירת דראפט מ-10 ועד 1,