מה שמאפיין את אוהדי מכבי ת"א היא העובדה (חיובית או שלילית תחליטו אתם) שהם לא יודעים שובע, כמו אותם מיקרופאדג'ים ב"החיים" שאוכלים את כל הפסולת שיש בגוף האדם עד שהם מתים.

כשהיינו ילדים ושיחקנו כדורגל במגרש האספלט הקרוב תמיד רצינו להיות הכוכב הגדול, ואן באסטן, רומארי, באג'יו ועוד כל מיני כוכבים מזכירי נשכחות. עם הזמן ואולי עם התפתחות ההבנה שלי בכדורגל התחלתי לאהוד את השחקן המשלים. לא שהוא לא היה כוכב בפני עצמו ושחקן מדהים אבל הוא היה זה שמחלץ את הכדור או מוסר לכוכב הגדול מכולם.

האחים מורד מבית וגן, יזכרו לנצח כממציאי קריאות ה "הו הו" לסיריל מקנאקי, השחקן האפריקני בראשון ששיחק בליגת העל. ההרגל המגונה הזה פשט בכל הליגה במהלך שנות התשעים

השמחה בבלומפילד הייתה מאופקת. בדרך הביתה שמעתי ידיעה קצרה בחדשות על כך שמכבי תל אביב זכתה באליפות ועדיין, מפלס ההתרגשות לא עולה

פנטזי פוטבול הם קוראים לזה, בטח פנטזי אחרת איך אפשר להסביר איך 30 מיליון אמריקאים מכורים לזה עד עמקי נשמתם.

גרג פופוביץ מסתמן לחלק מאוהדי האן-בי-איי כמתנה. מאמן זר, יליד ארצות הברית, אשר גדל ונשם כדורסל, ואפילו שיחק בנבחרת חיל האוויר האמריקאי. נשמע כמו סיפור אמריקאי קלאסי.

בעוד וואן דר הורן מותח את אבריו ומתרגל לדשא, אינסייניה, שנראה באותו טורניר כיהלום נוצץ, העביר כדור למרכז הרחבה, ואן דר הורן המנומנם הגיב לאט ופאביו בוריני עט על הכדור. בוריני כבר ידע איך הריקוד הזה יסתיים

אחת הסיסמאות הקבועות של אירגוני אולטרס בעולם היא fuck modern football. כשאני נתקל בסיסמא הזו, אני חוזר בדמיון שלי 20 שנה אחורה.

הפוסט הראשון שלי ביוזמה הנהדרת של "הזווית" מוקדש לקבוצת עיר הולדתי, מ.ס. אשדוד. לא רק בגלל שהקבוצה הזאת כל כך קרובה ללב שלי, אלא בגלל שאני בכלל לא בטוח שבעתיד הקרוב או הרחוק, תהיה סיבה כלשהיא לכתוב על המועדון הזה.

לכולנו יש חלום נוסף. משהו שאנחנו רוצים להגשים מעבר לעיסוק הרגיל שלנו. משהו עם חזון ותשוקה גדולה. בשבילי זה תמיד היה ספורט.