לצערי אני כותב את הפוסט הזה בחוסר רצון משווע. אני חייב לכתוב ולא לדבר מכיוון שהפה שלי עסוק בלעיסת כובע שכתוב עליו "ווריורס"

מחשבות מהירות לסוף משחק וסוף עונה

לא משנה מי ינצח הלילה או מי יצטיין כי בסופו של דבר הסיפור המרכזי הוא סביב לברון ג'יימס. אין אף ספורטאי אמריקאי שמרכז כל כך הרבה תשומת לב, שנכתבו עליו כל כך הרבה כתבות ושהדעות לגביו היו כל כך חלוקות.

הפועל ירושלים למדה על בשרה שלא די בלהביט קדימה, לפעמים גם צריך לדעת להסתכל אחורה. בזמן שהיו עסוקים במורשת ירושלמית אדומה, בבמות אליפות, בקבוצה של המדינה וביורוליג, בירושלים איבדו את הדבר הזה שאמרו שלהם יש ולמכבי אין - לב.

אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא אחד הגדולים בכל הזמנים, אבל כששואלים את הגדולים באמת איך הם מדרגים שחקנים אחרים, רובם ככולם מציינים את הדבר החשוב ביותר - טבעות.

קשה לי לומר אם ירושלים זלזלה בראשל"צ או פשוט לא הייתה מסוגלת ליותר מזה.

העידוד והצבעוניות הנהדרת משכיחים ממני את האירועים העצובים. יאללה, מתחילים.

לא צריך להיות מעריץ שרוף של מאיר טפירו, כדי לחוש את הצביטה בלב, כשחקן כמוהו מודיע על פרישה. אין ספור סלי ניצחונות, ווינריות, נשמה והתמדה, הפכו אותו לאחד השחקנים הנערצים והמוערכים ביותר בשני העשורים האחרונים.

האוהדים של קרית אתא כבר התכוננו להניף את הצלחת אצלם בבית אך תצוגה נהדרת של הMVP של העונה ושל סדרת הגמר ג'ייסון סיגרס ושל דימיטריוס טרידוול האתלט הנהדר הביאה את הסדרה למשחק אחרון ומכריע אצלנו בבית, כל העמק הגיע לראות את המשחק

כנראה שלא כל אוהדי הפועל י"ם נעלבו ממה שכתבתי על הקבוצה שלהם ביום שני. עובדה, חלק מהם אפילו הזמין אותי לבוא איתם לארנה למשחק השלישי. אחרי מה שראיתי בשני המשחקים הראשונים, לא יכולתי לסרב, וכך מצאתי את עצמי, בית"רי שכמוני, טובע בים של אדומים מכל הכיוונים, פעם ראשונה בארנה.