מכבי תל אביב בתחילת עידן האליטיזם האחרון שלה, דיברה על מהפכה בכדורגל הישראלי. אז זהו, שלא. מכבי תל אביב בעידן גולדאהר לאחר פירוק הכדורגל תהיה עוד חלקיק היסטורי עלוב ולא משמעותי.

כשניימאר חתם בפריז במאתיים עשרים ושניים מיליון יורו, נסעתי עם אבא שלי לאכול פלאפל עם האוטו החדש שלו בשכונת התקווה. אבא שלי אמר לי שהבחור מהחניה היה אחד השחקנים הגדולים של בני יהודה בעונת האליפות. ואני רק הנהנתי. האמת, כדורגל לא עניין אותי כל כך. במיוחד לא כשאני אוכל פלאפל

מצאתי את עצמי הולך לאימון הפתיחה של מכבי ברלין. כן, יש דבר כזה. הרגשתי צורך עז לחזור לשחק. לחזור להרגיש שוב שחקן כדורגל.

אז אתה רץ ממקום למקום ומחפש איך להתאבד. כל כדור סתמי שנשלח אלייך זה חיים ומוות. הכל הופך להיות קיצוני. הכל הופך להיות מאיים.

בזמן אחר ובסיטואציה אחרת זה יכל להיות גמר גביע העולם, או ליגת אלופות, עכשיו זה הגמר של ליגות חמש עד שמונה באנגליה, אבל אני מרגיש בגביע העולם.

זה ניצול. ניצול של הזכרון, ניצול של השואה. וזה בדיוק מה שכל הצדקנים עשו בכתיבת הסטטוסים. הצורך הישראלי, היהודי הזה, להיות חכם, להרגיש חכם, להיות צודק לרגע, גובר על כל חשיבה הגיונית. כל מה שאנחנו יודעים לעשות זה להזכיר לעצמנו את האבל והיגון.

בירידה מהרכבת זה כבר היה מוחלט. אני דקות אחרונות של הליכה אל עבר האולימפיסטאדיון. דוכני בירה ואוכל התוו לי את הדרך הנכונה, והאיש החולה נעלם לחלוטין. האצטדיון נראה באופק כמו שאצטדיונים יודעים להראות באופק, משדרים עוצמה וכוח.

האם נועדתי לכל כך הרבה אחריות? כנראה שלא. אמנם אני משחק בתור בלם ותפקידי הטבעי הוא להיות אחראי, אבל לתפקיד הזה לא נועדתי. לא נועדתי להלחם אל מול הצבא, זה הרגיש לי מטורף.

הדרך לליגת העל רצופה מהומות קטנות. אז הפכתי את השולחן בחדר המאמן של בני יהודה, התנעתי את האוטו ויצאתי מתוך ליבה הפועם של שכונת התקווה התוססת אל הכבישים המהירים של ארץ ישראל. חשבתי, הנה מתחילה לה קריירה.

הנפנו גביע. אני זוכר שקפצנו אחד על השני והורדנו חולצות והתרגשנו עד מחנק. חגגנו בחדר ההלבשה וכך גם כל העיר חגגה איתנו. אני זוכר שאבא שלי החזיר אותי הביתה ואני נמרחתי על הכיסא שלידו כדי להתחבא מכל האוהדים שדפקו לנו על המכוניות כדי שאצא לחגוג.