מה שקורה מסביב לספורט זה רק מה שאנחנו, בני האדם, מחליטים לעשות. ההשתתפות הרגשית שלנו בספורט היא מה שגורמת לנו לחשוב שיש בו משהו מעבר, ולעיתים הפעולות בהן אנחנו נוקטים אכן משפיעות על דברים מחוצה לו – מחוץ לספורט. ולכן, הכדורגל הוא רק ספורט.

כשנקבע תאריך החזרה מהפגרה, התפללנו – אוהדי יונייטד – שפרננדש ימשיך מהיכן שהתחיל, ושלפחות נראה סיומת חיובית לעונה. מה שכנראה לא מעט מאיתנו שכח זה שבזמן שהקורונה השביתה את הליגה, מרקוס ראשפורד החלים, וכמוהו גם אחד – פול פוגבה שמו

עם פרוץ משבר הקורונה, ה UFC היה אחד מהאחרונים לכבות את המסך. האירוע האחרון שנערך עד עצירת הספורט ברוב העולם, התקיים בברזיל, באולם ריק מקהל ותחת המגבלות דאז – עד 200 אנשים כמדומני. נשיא הארגון, דיינה ווייט, היה מהדוברים הבולטים והקולניים בעד המשך הפעילות (בין היתר – ואולי יותר מכל – בגלל לחצים כלכליים), וניסה שוב ושוב לקיים אירוע בכל מחיר.

אחד הדברים שאני הכי אוהב, זה לדבר על MMA. רק דבר אחד בהקשר הזה אני אוהב יותר, וזה לדבר על MMA עם העוסקים במלאכה, ובעיקר הישראלים מביניהם. הפעם התיישבתי לראיון עם טריאל "האריה" אבאסוב, לוחם מעט שונה בנוף בכך שהוא בא מרקע די ייחודי אצלנו.

אני זוכר את האמוציות, ובעיקר את ההתרגשות לקראת חגיגת הקרבות הזו, ואת ההתפוצצות של כל אלה בזמן הצפיה. היום, בעודינו בעוצר יציאות, החלטתי לחזור אל האירוע הזה ולבדוק – ממרחק של עשר וחצי שנים – האם באמת הוא היה אירוע שהצדיק את ההתלהבות הזו.

אז מה בתפריט הפעם? קרב מרכזי בין אחד הלוחמים הדומיננטיים ב UFC לאתלט מבוגר שמסרב להיגמר, וקרב בין שתי נשים שיודעות להרביץ. חזק.

בשבת האחרונה, ה-8 לפברואר, התחלתי לחשוב על השוואה מעניינת - יובנטוס וג'ון ג'ונס

אז איך נסכם את העשור? ובכן, לפנינו חמש קטגוריות, ובתוכן עשרת הגדולים\זכורים\חשובים וכו’. לא סידור מדעי, ואפילו חלק מהדברים שכחתי לחלוטין. אם כך, בואו נשלים את המלאכה עם הלוחמות והלוחמים

הקרבות של העשור ב-UFC. אני לא מדבר על הקרבות ה"גדולים" ש"הכניסו הכי הרבה כסף", יותר על קרבות שפשוט היה כיף לראות, שריגשו, שהלהיבו, שגרמו להנאה צרופה מ MMA.

הנוק אאוטים הגדולים של העשור ב-UFC