בכל פעם שאני משוחח עם לוחם MMA ישראלי, מתישהו, ללא יוצא מן הכלל, עולה לו שם אחד - עילאי ברזילי. אני עוקב אחרי עילאי, מתחילת הקריירה החובבנית שלו, כך שהיתה זו רק שאלה של זמן, עד שאשב לשיחה עם הבחור הנחמד (מחוץ לזירה) הזה על תחילת הדרך, המצב כרגע, והמבט לעתיד.

שנת 2020 עומדת להסתיים והבלוגרים שלנו עם פרויקט סיכום מלא בדירוגים והפעם גיל שלו מסכם את שנת 2020 ב-UFC

לקרוא כל שני וחמישי בעיתונים על שחקנים שמדברים על המאמן... עם זה יש לי בעיה.

ל UFC יש תכנית שנקראת Dana White's contender series. לתוכנית יש מוטו - זהו ראיון העבודה הכי קשוח בעולם. אתם יודעים מה? יש בזה משהו. כדי לקבל את העבודה, צריכים להיכנס לכלוב, ולהינעל שם יחד עם עוד מועמד שרוצה את החוזה. ולא רק שצריך לנצח, מול עיניו של ה CEO, צריך לעשות את זה בצורה מרשימה, שלא תותיר ספק שאתה האדם הנכון לתפקיד

לקראת משחק העונה, 5 בלוגרים, אוהדי שתי הקבוצות, נזכרו במספר אירועים לאורך השנים ביריבות המפוארת בין שתי הקבוצות: ה-10:0 מנקודת מבט צהובה, אייל ברקוביץ' הצהוב מנקודת מבט ירוקה, הפעם האחרונה עם קהל ב-4:3 הבלתי נשכח והמחסום המנטאלי של מכבי חיפה משני צידי המתרס. קריאה מהנה ויאללה מכבי, תחליטו אתם כבר איזו.

מיד לאחר ההודעה הדרמטית של חביב, הרשת התחילה להרעיש עם הדיון התמידי על "מי העז? (Goat - Greatest of all time), וחביב מקבל המון "קולות".

למה האירוע הזה כל כך מדובר ומתוקשר? מפני שבראשו עומד הקרב בין האלוף הדגאסטני הבלתי מנוצח, חביב נורמאגומדוב לבין הטוען לכתר, האמריקני, ג'סטין גייטג'י.

אני מנסה לזקק כאן את מה אני מרגיש כלפי התנהלות הממשלה, ההתאחדות לכדורגל והאחראים על קבלת ההחלטות בזמן האחרון, בהקשר של הספורט המקצועני.

את המסע שלנו לפולין לא אשכח לעולם. גם במרחק של למעלה מארבעה עשורים, גם כאדם חופשי ומאובטח, הכניסה למחנה השמדה היא ניסיון מעורר בעתה. הטור הזה לא יעסוק באספקט החינוכי/היסטורי של המסע, אלא ברגע אחד, לא קשור לכאורה, של הסחת דעת.

מה שקורה מסביב לספורט זה רק מה שאנחנו, בני האדם, מחליטים לעשות. ההשתתפות הרגשית שלנו בספורט היא מה שגורמת לנו לחשוב שיש בו משהו מעבר, ולעיתים הפעולות בהן אנחנו נוקטים אכן משפיעות על דברים מחוצה לו – מחוץ לספורט. ולכן, הכדורגל הוא רק ספורט.