יוסי איש קריות – על אהדה לא רציונלית

יוסי אבוקסיס הוא דמות מוכרת בנוף הכדורגל הישראלי, המהווה חלק בלתי נפרד ממנו. כבר כשחקן נע תמיד בזהירות על גבול דק שבין תואר השחקן השנוא של הקבוצה היריבה לבין שחקן שכולו נשמה אשר היווה סמל עבור הקבוצה בה שיחק. היה מסוג השחקנים שכאשר הוא בקבוצה שלך, אתה מביט מהיציע ואין שמח ורגוע ממך.

יוסי אבוקסיס

בחלוף הזמן נעשה קשה יותר ויותר למצוא שחקנים מסוגו, כאלה שיקריבו את גופם למען הקבוצה ולמען הניצחון. יוסי אבוקסיס היה מודל לחיקוי עבורי ועבור הרבה ילדים ירושלמים של שנות ה-90 המאוחרות. יחד עם שחקנים כמו ז'אן טלסניקוב, אהוד כחילה ושמוליק לוי, נדמה היה לי שהשחקנים האלה חולמים ונושמים צהוב-שחור. אני זוכר את התחושה שעברה בגופי כאשר הקבוצה הייתה עולה לחימום ועשרות גלילי הנייר היו מושלכים לכר הדשא. הקרב עומד להתחיל, והגיבורים כבר מוכנים.

בין שלל השחקנים, אבוקסיס היה עמוד תווך, בלט בנוכחותו ובמנהיגותו, כזה שכל עוד הוא על המגרש, ידעת שיש מי שיירק את טיפת הדם האחרונה עבורך. אני גם זוכר את העזיבה שלו להפועל. רגע מכונן בו מציאות מרה טופחת על פניו של ילד תמים. אני זוכר את הכעס, תחושת הבגידה והמחשבה איך יכל לבחור בכרטיס היציאה מהמועדון, דווקא ברגעיו הקשים ועוד לטובת הפועל תל אביב, המועדון שממנו ברח כשהייתה זו בית"ר שהצילה לו את הקריירה. לקחו כמה מפחי נפש וכמה שנות התבגרות כדי להבין שהמציאות, שאז הייתה נדירה בעיניי, היא בעצם דבר שבשגרה. עם השנים הפכתי לסנגור גדול של "בוגדים" החוצים את הכביש ליריבה עירונית או כאלו שבוחרים בכסף או בהתפתחות מקצועית.

 

אם כך, מה בעצם גורם לשחקנים לעבור לקבוצה יריבה מבלי למצמץ? הסיבות ברורות ומגוונות: הצעה כספית אטרקטיבית, תהילה מובטחת ככוכב מוביל, מעבר לחו"ל, או קידום מקצועי. היסטוריית הכדורגל רצופה ביקורת על שחקני כדורגל העוברים מקבוצתם אל היריבה המושבעת. האכזבה של האוהדים ברורה. פרידה היא לא דבר נעים, בכדורגל ומחוצה לו. אך האם יש משהו מעבר? האם ישנה לגיטימציה לשנאה ממשית וטינה לאורך שנים? האם למלחמה עבור סמל אחד יש משמעות יתרה ממלחמה עבור אחר?

אהדה ספורטיבית היא ברובה אינסטנקטיבית ורגשית. רבים מאיתנו לא ידעו להסביר למה הם כה אוהבים את קבוצתם. הסיבה שלי היא שזה פשוט כך, מילדות. בין אם היה אירוע מכונן כזה או אחר, או שמא האהדה עברה בירושה, לא תמיד קיימת סיבה אחת ברורה ומובהקת. אותו אינסטיקסט רגשי הוא שגורם לעתים לאוהד להיות אגואיסט ולהסתכל על העולם הספורטיבי שלו כאילו כולו קיים רק כדי לספק את הצורך האישי שלו. כמה מאיתנו יושבים מול המסך ומקללים ושואלים שאלות הרות גורל כמו "למה זה מגיע לי?" או "למה היום למה? היה לי יום גרוע גם ככה".

יוסי אבוקסיס הפועל תל אביב

אנחנו בנויים כך שכל אירוע ספורטיבי של הקבוצה שלנו, חיובי או שלילי, מוציא אותנו מאיזון. אותו חוסר איזון יכול להביא אוהד הפועל ת"א לקלל את אותו יוסי אבוקסיס, שגדל במועדון, כשזה חתם בבית"ר, היריבה השנואה, ולהעריץ אותו כמה שנים לאחר מכן, כאשר הוא חוזר חזרה "הביתה". נדמה שאוהדים בארץ ובעולם נוטים לעצב את המציאות כך שתתאים לרצונם הרגעי.
אם ניקח דוגמא עכשווית יותר, ניתן לראות את אוהדי מועדון הפאר הספרדי, ברצלונה, אשר משוועים לחזרתו של ניימאר, וכבר שכחו את זעמם כאשר עזב את הקבוצה במפתיע לאחר שנים מעטות ומוצלחות. הרגש מוביל אותנו האוהדים בחוסר הגיון מוחלט שאותו אנחנו תמיד מנסים להסביר בתירוצים שגם הם, ניחשתם נכון, לא הגיוניים בעליל. "זה בגלל הדרך שהוא התנהל" רבים מאיתנו יגידו, על אף שלא באמת מכירים את כל העובדות. "אם היה עובר למועדון אחר מילא, אבל למה דווקא אליהם?" שוב, ההסתכלות הצרה מעינו של האוהד המסכן שכל עולמו חרב עושה, לעתים, עוול גדול לשחקנים.

שלא תטעו, כמו שכתבתי בפתח דבריי, גם עולמי חרב לא פעם. יתרה מכך, בבית"ר של השנים האחרונות, מצאתי את עצמי מתקשה למצוא שחקן שאפשר להתחבר אליו ברמה המקצועית ובטח הרגשית, וכשזה כבר קרה, השחקן נמכר בשנה העוקבת למי המרבה במחיר. אם אני מנטרל את עצמי שוב מהרגש ומביט ממבט רחב יותר, המגמה כאן ברורה. אם בעבר עוד היה איזשהו אלמנט סנטימנטלי של שחקן למועדון, הדבר הולך ונעלם, ולא תעזור שום נשיקה לסמל או התנצלות לאחר כיבוש שער מול האקסית.

יחד עם זאת, אנחנו האוהדים נוטים לשכוח ששחקן כדורגל הוא עסק לכל דבר ועניין. מטרתו להרוויח כסף וכמה שיותר, ובדומה לעסק, גם כאן, הסיכונים, התחרות ואורך חיי המוצר מהווים גורם משמעותי בתהליך קבלת ההחלטות של השחקן. תחשבו על זה. כמה קשה להפוך לשחקן מקצועי, כמה ארוכה הדרך וכמה אתגרים על שחקן לעבור בכדי להפוך לאחד שאכן יכול להתקיים ולהתפרנס מהמקצוע? ומשהצליח, כמה שנים יוכל להמשיך ולעסוק בכך? מחויבותו של השחקן למועדון היא בעלת חשיבות רבה לאוהדים, אך עבור השחקן, להוציא מקרים בודדים, היא משנית וצריך לומר זאת בבירור. חשובה לו משפחתו והפרנסה האישית שלו, כמו כל אחד ואחד מאיתנו בעולמו הקטן והפרטי שלו.

נכון, אם מסתכלים על מעברים כואבים כמו זה של אבוקסיס להפועל ת"א, מרתיח לחשוב ששחקן שהיווה סמל במועדון עובר למועדון יריב בעבור כסף. אבל אפילו אם זה נכון והתנהלות שחקן כזה או אחר אינה ראוייה, בואו נעשה לעצמנו כאוהדים טובה ונזכור דבר אחד חשוב, השחקנים בסופו של דבר הם רק כלי משחק בתעשייה ענקית, אכזרית וקשוחה, בה ההזדמנויות מוגבלות, שעון החול אוזל במהרה והקלישאה לא תמיד לטובתם. כשדלת אחת נסגרת, ברוב המקרים, לא נפתחת אחרת.

יוסי אבוקסיס בני יהודה
קרדיט לדף הפייסבוק של בני יהודה
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח