יום ראשון, 6:30 בבוקר ואני על האוטובוס לדואיסבורג המרוחקת. דינאמו דרזדן מגיעים העירה היום, וכמו המשטרה גם אני בכוננות שיא. שנים שאני עוקב אחרי סצנת העידוד באירופה ולאחר התצוגה המטורפת של אוהדי דינאמו שנה שעברה בקרלסרוהה, גמלה בליבי החלטה: לא משנה עד כמה זה מפחיד או מסוכן, אני חייב לראות בעיניים את אחד מארגוני האוהדים הידועים לשמצה בגרמניה.
התצוגה בקרלסרוהה
העיר דרזדן, שנמצאת במזרח גרמניה, הופצצה עד ליסוד במהלך מלחמת העולם השנייה, מאז שוקמה ונחשבת עיר יפייפיה, אך אנשי העיר עוד זוכרים ולעיר אופי גזעני/אנטישמי מובהק. הגעתי לדואיסבורג, בחיים לא ראיתי כל-כך הרבה משטרה. מעל 80(!) ניידות מחכות במיוחד לאוהדי דינאמו, מבטיחות הפרדה מוחלטת מהרכבת ועד האיצטדיון.
בתוך יציע חוץ
מצד אחד להיות עם האולטראס של אחת הקבוצות האנטישמיות בגרמניה, תחת סיפור כיסוי של בחור מסלוניקי, שבלילות שובר צלחות בטברנות ובימים פוקד איצטדיוני כדורגל, זו חוויה לא נעימה. מצד שני, הקבוצה הגזענית של המדינה, משחקת בצהוב-שחור, אפשר להגיד שהרגשתי שוב בבית…
הייחוד ביציע של דינאמו זו המשמעת הממש צבאית – כולם מתואמים ומקשיבים להוראות של איש הגדר, אווירה מאוד עויינת ופעם בכמה דקות נזרקות לאוויר האיצטדיון מילות הגנאי החמורות מכל לפי אוהדי דינאמו ״יהודי/שחור״.
גם אוהדי דואיסבורג לא התכוונו להשאיר את הקבוצה שלהם בלי תמיכה, עם תצוגה סופר מדליקה בתחילת משחק ועידוד מאסיבי עד הסוף הם דחפו את הקבוצה לניצחון.
לסיכום, לא חוויה הכי נעימה בתור יהודי/ישראלי, אבל הגשמת חלום וכיבוש עוד יעד בטיול הכדורגל שלנו. 4 שעות לכל כיוון בשביל משחק בליגה שנייה? שווה כל רגע!
לצערנו יצאנו לפגרת חורף ארורה, נתראה שוב באמצע ינואר.
