להיות אוהד של קבוצה כמו הפועל זה משהו שרחוק מלהיות משעמם: אליפות פה ושם, גביעים, אירופה, שלום תקוה אבל גם בלגאן שאין כמותו, סיפורים הזויים, דולי מנגה וירידת ליגה.

בדרך ליציע דרבנתי את עצמי: הרי לא באת לראות גולים, או משחק יפה, בכל זאת הפועל. באת לפגוש חברים, לברוח קצת מהבית ומהחיידקים במקומות סגורים ולהתענג קצת על ההרגשה שאין לה תחליף, זו של 'כל העולם נגדנו ואנחנו עומדים לרדת ליגה אבל איכשהו אנחנו מצליחים ליהנות מזה, וחוץ מזה, אנחנו אומרים תודה שאנחנו לא מכבי חיפה השבוע. מזוכיסטי, אבל איך אפשר לצפות למשהו אחר מאוהדים של קבוצה בפירוק מתמשך של כמה שנים?

זה הרי קרה כבר בעבר, גם אז היה קישור כלכלי לנפילה, גם אז ליווה רעש תקשורתי את נפילתה של האימפריה האדומה, האלופה של השנה הקודמת.

כאוהד יחסית ותיק אני עוד זוכר את הימים היפים של הקבוצה, שחקנים ניסו לשחק כדורגל, לפעמים זה הלך, לפעמים לא.

עושה רושם שהעניין היחיד שעוד נותר בספורט הוא האלימות. האלימות היא לשם אלימות והיא המטרה, מגרשי הספורט הם רק האמצעי.

משם והלאה, כל מה שיכול היה להידרדר הלך והידרדר, כדרכה בקודש של הפועל, יש דברים שלא משתנים.

הדרבי הזה הזכיר לי יותר מהכל דרבי נוער, כולם מסביב שואלים את השני מי זה מספר 10? מי זה 2? פרט לשני שחקנים שעלו בהרכב כל האחרים נראו לראשונה בבלומפילד באדום.

החלטתי לעשות קצת סדר מהצד שלנו ולתרגם את ההחתמות ו'כמעט ההחתמות' האחרונות של הפועל ת"א, לטובת מי מהקוראים שמתקשים בקריאה בין השורות:

לא בא לי לפרגן לקבוצות ישראליות אחרות, לא למכבי פ"ת שמפרקת את פרטיזן בלגרד, לא למכבי חיפה שמנצחת את פרגי וההרכב המשני של מנצ'סטר יונייטד ובטח לא ליריבה העירונית, לא בארץ, לא באירופה, ולא בליגה הבין-גלקטית מיסודו של שר החלל דני דנון.