טלנובלת כדורגל
כבר אין מילים לתאר את פיתולי העלילה של העונה המופלאה של הפועל תל אביב. בכל פעם שאתה חושב שהעניינים הולכים להסתדר, התסריטאים של העונה הזאת מראים לך מה זה: ורמוט חוזר? כבירי מתלבט, גוטמן לוחץ, הקהל בשל, הודעת מועדון חד משמעית: ורמוט שלישית לא יחתום.
זה לא דבש, זה רקוב.
כאוהד יחסית ותיק אני עוד זוכר את הימים היפים של הקבוצה, שחקנים ניסו לשחק כדורגל, לפעמים זה הלך, לפעמים לא. מאמנים לימדו את משנתם, מנהלים עשו בלאגן שלא חלחל ליסודות הקבוצה, כי זה מה שמנהלים בכדורגל עושים. והקהל, הקהל בא לראות משחק.
היום, לעומת זאת, השחקנים עושים הרבה דברים חוץ מלשחק כדורגל, המאמן הוא בכלל דובר, הבעלים הוא אוהד והקהל מנהל. מודל חדש להתנהלות מועדון, כמובן תוך שימת לב לפרטים הקטנים ודאגה גדולה שלא נהפוך להיות דומים במשהו ליריבה העירונית. תארים? כדורגל שובה עין? ליגת אלופות?
כבר היינו בסרט הזה, אנחנו מעדיפים משהו עם יותר אקשן.
עם קבוצה שמזכירה לי יותר מהכל את קו 189 מחולון לתל אביב מבחינת כמות השחקנים שעולים ויורדים בכל תחנה, יש לי לפעמים הרגשה שהדרך החדשה של המועדון היא כמות על פני איכות. מאמן אחד לעונה? אצלנו כבר ארבעה. סגל של 24 שחקנים, אצלנו 36, נגלה שניה והשלישית בדרך.
ברור לי שכל בעלים חדש בג'ונגל שנקרא הכדורגל הישראלי חייב לשלם מס על חוסר התמצאות, זה אפילו מתבקש, אבל התחושה כאן, לפחות של האוהדים שעוד זוכרים דבר או שניים מפעם, היא של רכבת עמוסה במטען שאיבדה את הברקסים בירידה וכל הדרך למטה היא עושה רעש, המון רעש. הכי הרבה רעש שאפשר לעשות. רק מה, אף אחד ברכבת הזאת לא מוצא את הבלמים (הם פשוט מכוסים בערמה של קשרים).
נקווה שזה באמת לא יסתיים בירידה.
וגם אם כן, תמיד נוכל לזכור את עונת הטלנובלה, הרי היו לנו כבר עונת התינוקות של קשטן, עונת המסע המופלא באירופה, עונת השרוכים ועונת הדאבל. ובסוף עוד נגלה שורמוט לא חזר להפועל כי הוא גילה שהקבוצה היא אחותו והם הופרדו בלידתם.
מה שבטוח: לא משעמם אצלנו, צפו להפתעות בפרק הבא של הפועל ת"א.
