אני לא יודע מה כל כך עושה לי את זה בליגה הזאת – אם זו המסורת, הקהל, הקצב או אולי בכלל המבטא המוזר והמגניב של השדר, אבל אין דבר שמרגש אותי יותר מיום שבת עם כדורגל אנגלי.

אם נסתכל על הרפרטואר של ז'וזה מוריניו, נגלה מהר מאוד דפוס זהה בכל קבוצה בה דרך. בדרך כלל העונה הראשונה גבולית, העונה השנייה אלוהית והשלישית... אוי השלישית.

אם נחזור לזמן הזה בשנה שעברה, חזו לבית"ר מאבקי ירידה ויכולת ירודה ובכל זאת היא הצליחה להפתיע ולהגיע למקום 4.

בשלב זה של תהליך ההתמכרות, האדם כבר מכור לחלוטין. הוא מוכרח ליטול מידע על שוק ההעברות מכל מיני אתרים מפוקפקים: ספורט5, סקיי האנגלי, בילד הגרמני, גזטה-דלה-חרטה הקטלוני...

לא סתם אומרים שנולדנו לסבול, באמת התכוונו לזה. אוהדי כדורגל לא רק אוהבים לסבול, הם אפילו חייבים את כדי להתקיים. אחרת נאבד עניין.