משחק מקדים
ניצני התרגשות מתחילים בסביבות יום חמישי, בדיוק כשהמנקה של משמרת הצהריים מגיעה למשרד בסביבות 16:00.
בדיוק כמו החצב המבשר על בואו של הסתיו או הקרמבו המבשר על בואו של החורף,
בואה של המנקה למשרד ביום חמישי בצהריים מבשר רשמית על תחילתו של הסופ"ש.
עד אז, הכל נראה מאוד רחוק.
היא נכנסת מבחינתה לעוד יום עבודה רגיל, בלי לדעת שהיא בעלת הבשורה: הסופ"ש הגיע!
כבר אפשר להתחיל לפנטז על שבת ועל המחזור הקרוב בליגה האנגלית שמגיע יחד איתה.

שורש השריטה
לפני המון שנים, שידרו בערוץ הספורט את הסרט "אימפריית הדשא" בו מודי בראון וספי ריבלין הגדול (ז"ל) מטיילים בממלכה וחוקרים את הכדורגל האנגלי. כל יום הם במקום אחר בממלכה, עוברים, חוקרים, שואלים, חווים ובעיקר מנסים להבין מה לעזאזל יש בקסם הזה.
הייתה שם סצנה קורעת לב, עם ילד ישראלי חמוד שבכה את נשמתו מכיוון שלא זכה לפגוש את פיטר שמייכל (שהיה גם האליל שלי באותה תקופה). הוא המתין והמתין והמתין ופיטר לא הגיע.
כל כך הזדהיתי אותו, שבאותו הרגע הזלתי בעצמי דמעה (זה קרה שוב ממש לא מזמן בשידור החוזר בספורט 5 גולד..) גם בשידור החוזר, קרוב ל-16 שנה אחרי, הייתי בטוח שיגיע הפי אנד ופיטר פתאום יצוץ לו..
חיכיתי וחיכיתי ופיטר לא הגיע.
אני בטוח שיש לא מעט אנשים שעד היום תוהים לעצמם, האם אותו ילד פגש את שמייכל בסוף או לא?

נראה לי ששם זה תפס אותי.
פגשתם פעם מישהו שמעדיף לראות אברטון נגד טוטנהאם במקום בארסה נגד ריאל?
ואותו מישהו אפילו לא אוהד של אחת מהקבוצות האלו..
לא, אה?
נו. ברור. כי הוא צריך להיות חתיכת דביל.
אז נעים מאוד.

עונג שבת
התעוררתי היום בסביבות 10 בבוקר.
קפה ראשון, הגנבתי מבט לחיים המטורפים שעשו אתמול בערב חבריי בפייסבוק, סיבוב אתרי ספורט, קפה שני, כמה סיגריות, עוד הידוק קטן בפייסבוק לוודא שלא פספתי כלום, כל מה שישרוף לי את הזמן עד 14:30 – המשחק הפותח של המחזור. האלופה נגד העולה החדשה.
בכל שבת שיש כדורגל אנגלי, עד שהמשחק הראשון מגיע – אני מסנן את כל מה שבא בדרך, לא קובע תכניות ונמנע מקשר עין ישיר עם כל גורם שלישי חוץ ממסך הטלוויזיה שלי.
רצף משחקי פרמייר ליג שמתחיל ב-14:30 ונגמר בערך ב-21:30 (!).
את גודל ההנאה שאני מפיק מזה, מעולם לא הצלחתי להסביר לסובבים אותי. נו בטח, לך תנסה תסביר להם למה אתה כל כך נהנה מאיזה ווסטהאם נגד סוואנסי. סלאבן ביליץ' בעצמו מתבאס לצאת מהבית למגרש בקור הזה.

אני לא יודע מה כל כך עושה לי את זה בליגה הזאת – אם זו המסורת, הקהל, הקצב  או אולי בכלל המבטא המוזר והמגניב של השדר, אבל אין דבר שמרגש אותי יותר מיום שבת עם כדורגל אנגלי.
בכריסמיס האחרון נסעתי לראות מרתון כריסמיס אמיתי, ממש כמו זה שאני עושה כל שנה מול הטלוויזיה, רק באמת.
מפאב למגרש, ממגרש לפאב, מעיר לעיר ובין הרכבות ממנצ'סטר אהובתי, ללסטר, לסנדרלנד, ביקור קטן בלופטוס רואוד בלונדון, חזרה למנצ'סטר ואף גיחה קטנה לגודיסון פארק לראות את קיין ודלה עלי מול הטופיז לפינאלה.
7 משחקים ב-10 ימים. בדיוק כמו שדמיינתי את זה בכל שנה שהייתי יושב מול המסך במרתון כריסמיס ומדמיין שאני שם עובר מעיר לעיר, מדבר עם אוהדים, שר עם האוהדים בפאב לפני ואחרי המשחקים. חלום.

אז היום היא חזרה.
כמה כיף היה לפתוח את הטלוויזיה ולשמוע את המוסיקה הזאת של הפרמיר ליג, האריה הזה ששואג והשדר האנגלי הנלהב.
כבר במשחק הראשון גילינו שאין חיים קלים בליגה הזאת.
כמו שלסטר הוכיחו זאת שנה שעברה, הם מוכיחים את זה גם עכשיו.

אז מה יהיה?
יורגן. זו'ז'ה. פפ. אנטוניו. קלאודיו. מאוריציו.
מי שמתחיל לקרוא את הפוסט הזה מכאן, עלול לחשוב שמדובר בטלנובלה חדשה בערוץ ויוה.
ואתם יודעים מה? זה לא כזה רחוק מהמציאות.
אומרים שהשנה הזאת תהיה שנה של מאמנים:
מוריניו ינסה להחזיר את הכבוד, קונטה להסיר את החלודה, גווארדיולה להוכיח לכולם שהוא יכול גם כשקצת קשה, פוצ'טינו ינסה לשחזר, רניירי פשוט ינסה לזרום וקלופ? קלופ כבר ישלוף איזה שפן מהכובע.
כמה טוב שחזרת, התגעגענו.