העובדה החדשה שעומדת פתאום בסימן שאלה: גולים זה דבר משמח.

אין באמת מתוסבכים כמו אוהדי בית"ר נורדיה. מבין כל קבוצות האוהדים, רק שתיים באמת נמצאות בתוך הדילמה העמוקה והקיומית: מה עושים כשהאהבה של חייך הופכת להיות משהו שאתה לא יכול לסבול?

בסופו של דבר, הסדרה הזאת זרקה אותי כמה שנים אחורה. מכירים את הויכוח העייף והמנג'ס על מסי או רונאלדו? תכירו את אחיו הצולע

החברה הישראלית לא מתה על זרים. לא משנה אם הם פועלי בניין מתאילנד או קשרים אחוריים מספרד.

ארבעה שחקנים נמצאים בקיץ הזה על צומת דרכים. להלן ניסיון יומרני שלי להציע להם לאן לפנות

אחרי שביורו 2016, אפילו אותי - כאוהד - הנבחרת הזאת איימה לאבד, במונדיאל 2018 שבתי להתאהב בה

אפשר לראות אותם לא מעט בחודש האחרון. טהרני הכדורגל המקצוענים. הם מסבירים לך ששטף המשחק נעצר, שהכיף נמחק, שכל היופי בכדורגל הוא בספונטניות שלו ואין דבר פחות ספונטני מלשבת ולחכות ששיפוט הוידאו יעשה את שלו.

ההרכב שהעלה סניור סמפאולי, חוליית הגנה שמורכבת מחאבייר מסצ'ראנו, מהדק סיכות, שקית תפוצ'יפס ריקה ומגזין "מעריב לנוער" משנת 1994

הוא לא נראה כמו מאמן שקורץ מחומר של אלופים: הוא לא גנרל כמו דרור קשטן או אלי גוטמן, אין לו קריירה מפוארת מאחוריו כמו של רן בן-שמעון או (להבדיל) פאולו סוזה. אין לו את היצירתיות והחוצפה החיובית של ברק בכר

כמה ימים לאחר מכן, כינסה מכבי חיפה מסיבת עיתונאים חגיגית. מיד בשוך חגיגות הגביע, מחוץ לאיצטדיון סמי עופר, התיישב יוסי בניון לצדו של הבעלים, יעקב שחר והודיע רשמית על פרישה ממשחק פעיל. קליפ מלא ברגעים יפים הוקרן על המסך הגדול. בניון זכה לחולצה ממוסגרת עם המספר 15.