בני בן-זקן. אלוף המדינה. יש מצב שגם כשנראה את זה מול העיניים שלנו, לא באמת נאמין.

יש לו, לבן-זקן, שתי יריבות מפלצתיות לקרב על התואר. אבל היום, במשחק בטרנר האיום, הוא הוכיח שהוא לגמרי מסוגל להתמודד ברמה הזאת. שלבית"ר ירושלים שלו יש מה למכור, גם בקרב ישיר מול אלופת המדינה, על התואר.

אבל תסתכלו עליו שוב. קחו עוד מבט באיש הזה. צאו רגע מהגיחוך (שתפס גם אותי) כשנזרק בעל כורחו לסיטואציה שבה, לכאורה, אי אפשר לנצח. כן, טביב לא חשב כשמינה אותו שהוא מסוגל לקחת אליפות. אבל מאוד יכול להיות שבעוד פחות משלושה חודשים, הוא יטעה. כמו כולנו.

הוא לא נראה כמו מאמן שקורץ מחומר של אלופים: הוא לא גנרל כמו דרור קשטן או אלי גוטמן, אין לו קריירה מפוארת מאחוריו כמו של רן בן-שמעון או (להבדיל) פאולו סוזה. אין לו את היצירתיות והחוצפה החיובית של ברק בכר, או את היכולת להתחבר לשחקנים של אברם גרנט ואלישע לוי, או התקציב שקיבל רוני לוי. הוא אחר. יש לו רזומה אחר; שחקן בית של עירוני קרית שמונה, עוד מהתקופה ששיחקה בליגה א', שבשנותיו האחרונות מיעט לשחק (אבל גם זכה להניף צלחת). כמאמן הקריירה שלו אף פעם לא נראתה מבטיחה מדי – הוא לא עבר במועדונים גדולים, לא קיבל חוזים מרשימים, לא ניהל משחקים במסגרת אירופית. עד שכבר ניהל משחקים בליגת העל, זה היה מעט מדי, קצר מדי, מביך מדי.

גם כשהוא מתראיין, לא רואים "פיגורה". בן-זקן המאמן מדבר, פחות או יותר, כמו בן-זקן השחקן. מוריד את הראש וממלמל את הקלישאות שלמד כמו תוכי מגיל צעיר. אין לו את היכולת הבן-שמעונית/גרנטית להגיד את המשפט הנכון, את מה שיכול להיכנס היטב ל"סינק" מהודק, אחר כך, במהדורת חדשות הספורט.

אפילו השם הזה. בני בן-זקן. זה לא נשמע כמו מאמן שזוכה באליפות. זה נשמע כמו ריג'ן במנג'ר 2005.

ועדיין, אני מפציר בכם, הסתכלו מעבר. גם אני גיחכתי כשמונה. חשבתי שזה תיאטרון אבסורד. הנה שוב אלי טביב ממנה מאמן קל לשליטה, אמרתי. אחד בלי מעמד, בלי פאסון, שיוכל לקבל את ההנחתות שלו באהבה. ככה הוא הרי עושה לכולם; דופק וזורק. ממנה את דראפיץ' מאמצע הטבלה של הליגה הלאומית, מצליח – ומדיח; לוקח את שרון מימר ממאיפה-הוא-בא-לעזאזל, מצליח – ומדיח. הנה שוב הוא עושה את הטריק הידוע. ואל תטעו; גם את בן-זקן הוא יזרוק. אבל יכול להיות, רק יכול להיות, שמאחורי התדמית השחוחה, הקלישאות היבשות, הרזומה האפרפר, והשם הזה – "בני בן-זקן" – מאחורי הכל אולי נמצאת סינדרלה אמיתית.

24 מחזורי ליגה עברו. וכולנו, כל אחד מאיתנו, גם כאלה שאוהבים את בית"ר – בסתר ליבם חיכו שזה יקרוס; שמתישהו בית"ר תייצר את רצף ההפסדים הצפוי, תסתפק במקום השלישי ובכרטיס הנחמד לאירופה, ותתכונן שוב לקיץ קצר. אבל זה עדיין לא קרה. בית"ר ירושלים בסך הכל נקודה ממקום ראשון. ומי שראה את המחצית השנייה של הקבוצה הזו בטרנר, לא יכול היה שלא להתרשם. מהעמידות, מהאנרגיות האדירות, מההתקפות החוזרות ונשנות. הפועל ב"ש בבית שלה היא אריה. כאמור; לא הפסידה שנתיים במגרש הביתי. מאז שהניחו לו את אבן הפינה. ובפעם הראשונה הסתכלת עמוק לעיניים שלהם וראית פחד.

"כן", תגחכו לכם, "אלה השחקנים. קלאודמיר עם רגל הזהב, ו-וראן שהכל הולך לו, ושכטר שעושה פלאים, וסאבו…" – ואני אסתכל עליכם ואשאל אתכם: עליהם אתם מדברים? על אנתוני וראן, שבעונה שעברה ירד עם הפועל ירושלים לליגה א'? על קלאודמיר, שלאף אחד מאיתנו לא היה נראה כמו ברבור צחור מדי? על סאבו, שכל שני וחמישי הידיעות בעיתונים מדברות על עזיבתו? או על איתי שכטר – איתי פאקינג שכטר – שכולנו כבר חשבנו שהוא גמור. שהקוסם הזה כבר לא יכול להוציא שום דבר מהכובע.

אז אולי השחקנים האלה היו צריכים עוד חוליה אחת מקשרת. אולי השחקנים האלה, על אף כשרונם, היו צריכים דמות מאחוריהם. אולי הם היו צריכים.. מאמן.

יכול מאוד להיות שבזה הרגע חרצתי את הגורל של עונת המשחקים של בית"ר ירושלים. יכול להיות שמהשבוע הבא, פתאום המכונה הזאת – ש-24 משחקים רצופים העונה, ועוד שישה בעונה שעברה, סיימה לפחות עם שער זכות אחד – תתחיל לחרוק. יכול להיות מאוד שבסוף העונה שרן ייני או אליניב ברדה יניפו את הצלחת, והכל ישוב על מקומו בשלום. יכול להיות ששוב בית"ר תתפוס מקום טוב בליגה האירופית. אבל מי שראה את המחצית השנייה של בית"ר ירושלים, בפיגור 1:0, במגרש הקשה ביותר שהכדורגל הישראלי יכול לייצר, מגרש שראה הרבה קבוצות טובות וגאות מתפיידות בו; לא יוכל שוב לפקפק.

אנחנו יכולים עד מחר לצחקק, ולגחך, ולזרוק בדיחות עבשות על "בובות". יכול מאוד להיות, שבעוד פחות מחמישה חודשים, לבן-זקן תהיה חותמת אולטימטיבית על יכולותיו כמאמן כדורגל. ולנו? לנו יהיו לא מעט כובעים לאכול.