כל מי שראה את סדרות הקאלט "אנחנו במפה" וה"ישראלים" של שלישיית מה קשור, בטח נתקל בשתי סדרות מערכונים שמשקפות יפה שתי סיטואציות חשובות מאוד בספורט הישראלי ומהוות את אחת הסיבות העיקריות לחוסר ההתקדמות בספורט במחוזותינו. האחת, סדרת המערכונים על מורה החינוך הגופני של הבנות בבית הספר, והעובדה שאין חינוך ובטוח שהוא לא גופני ברוב השיעורים האלה, והשנייה סדרת המערכונים הגאונית של מאמן הילדים בכדורגל רמי, והעוזר שלו מרציאנו, כשכל מערכון נפתח בדברי קריינות של דן כנר. אחד מהם נפתח כך: "מומחים לכדורגל טוענים שהסיבה היחידה שישראל לא מעפילה לגביע העולמי היא שאנחנו לא טובים, אבל אל תדאגו, המאמן רמי מגדל לנו דור חדש של שחקנים… לא טובים".
לא אתעכב על מיעוט כמות שיעורי החינוך גופני בבית הספר ועל מיעוט האיכות במעט השיעורים שכבר יש, אלא בעיקר על תפקידו וחשיבותו של המאמן בקבוצות הילדים בענפי הספורט השונים הן בחינוך הילדים לספורט ואהבה לספורט, והן בלימוד הספורט עצמו והמיומנויות הדרושות. חשוב להדגיש שאי אפשר להכליל. יש הרבה מאמני ילדים טובים ומחויבים, מאמנים שלא מפסיקים ללמוד, שרואים באימון ילדים שליחות ומנסים להיות המורים לחיים והמאמנים הכי טובים שהם יכולים להיות.
חשוב גם לומר שלמערכת עצמה אחריות ואשמה לא קטנה למצב הנוכחי, בין אם בחוסר הקצאת שעות נוספות לחינוך גופני, תשלומי שכר מעליבים למאמני הילדים, חלוקת כספים לא נכונה כשהרוב הולך לראש הפירמידה ולא לילדים ולתשתיות, חוסר בתשתיות פיזיות, עלות גבוהה של אימוני הילדים להורים, חוסר בהשתלמויות והעשרה למאמנים וספציפית לאימון ילדים, הסתכלות על התוצאות כבר בגיל הצעיר ולא על פיתוח שחקנים, חוסר אסטרטגיה חוצת גיל ענפית, פוליטיקה קטנה כבר מהגילאים הצעירים, והרשימה עוד ארוכה.
במאמר הזה הייתי רוצה להתמקד בכמה דברים שאני מקווה שיהיו למאמנים שיאמנו בעתיד את שלושת הילדים שלי שמתעסקים בספורט, ובכלל, לכל אחד שבחר להיות מאמן ילדים בענף ספורט כלשהו:
1. כיף, הנאה, חוויה
תקראו לזה איך שאתם רוצים, בגילאים הצעירים החיבור של הילדים לספורט בראש וראשונה מבוסס על תחושת כיף. כל המחקרים שנעשו בגילאים הצעירים בהם נשאלו מאות ואלפי ילדים מה מביא אותם לעסוק בספורט גילו שהגורם הראשון היה כיף. מחקר שנערך באוניברסיטת וושינגטון בשנת 2014 הגדיל לעשות וניסה למפות מה מרכיב את המילה כיף לילדים שעוסקים בספורט, מתוך 81 גורמים המרכיבים את המונח כיף אצל ילדים, שלושת הגורמים הראשונים היו: לעשות את הכי טוב שאני יכול, מאמנים מקצועיים חיוביים ומכבדים, וזמן משחק. לנצח משחקים, דרך אגב, דורג רק במקום ה-48!
כששאלו ילדים שעזבו את הספורט בגיל הצעיר ונשאלו מה הייתה הסיבה לכך, 70% מהם אמרו "לא נהנינו יותר". בסוף, גם בגילאים המבוגרים יותר, מה שמניע את הגדולים בכל ענף היא האהבה והתשוקה לענף. למייקל ג'ורדן היה סעיף "אהבת המשחק" בחוזה שאומר שהוא יכול לשחק עם החבר'ה ב"שכונה" בכל זמן שהוא ייבחר, וגם אם ייפצע, זה לא ייחשב כהפרת חוזה.
בלב כל ספורטאי טוב נמצאת התשוקה והאהבה למשחק שמסב לו הנאה ונותן לו את הדלק, את המוטיבציה הפנימית לרצות להצטיין. גם בגילאים הבוגרים יותר, המקצועניים, כשההנאה והתשוקה נעלמת, מהר מאוד היכולת נעלמת יחד איתה. כמו שראלף וולדו אמרסון, הפילוסוף האמריקאי, אמר: "דבר כביר מעולם לא הושג ללא התלהבות", וגם "בלי אמביציה לא תוכל להתחיל כלום, בלי עבודה לא תוכל לסיים כלום, הפרס לא יוגש לך, עליך להרוויח אותו", והייתי מוסיף לזה, וליהנות מהדרך לשם.
אז נכון שתפקיד המאמן הוא חשוב, בלתקן את הדרוש תיקון ולתת את ההדרכה והפידבק הנדרש, אבל כל זה לא יעזור אם אש ההנאה והמוטיבציה של הילדים תיכבה. שנו את המנטליות של המועדון מלשים דגש על נצחונות ותוצאות בגיל הצעיר, למנטליות של לימוד, הנאה וטיפוח שחקנים. הניצחונות כבר יגיעו. בקיצור מאמנים, תדאגו שהילדים ייהנו, הניצחונות הם לא הדבר החשוב בגילאים הצעירים, עשו זאת גם תוך כדי לימוד היסודות והכישורים בגיל הצעיר, Keep the FUN in FUNdamentals.
2. תנו להם לשחק והרבה
ולא, אני לא מתכוון למשחקי ליגה רשמיים (שאותם לדעתי צריך לדחות עד לגיל 13-15 כמו במרבית המדינות באירופה), אלא "לשחק" באימונים. נסו לעשות את האימונים והתרגילים דמויי משחק ככל שניתן, רנדומליים, עם סיטואציות משתנות לשיפור תהליך קבלת ההחלטות. אני לא מוריד מחשיבותו של האימון מכוון המטרות, והדרישה ללימוד טכניקה נכונה ע"י הסבר, הדגמה, ביצוע, תיקון, חזרות וכו', אבל חייבים לזכור גם את החשיבות של לתת להם פשוט לשחק (ואפשר לשנות את החוקים והספירה בכל משחק כך שיתאימו למה שאתם רוצים לשים דגש עליו).אל תעשו אימונים רק לצורך אימונים. אימונים שנראים מבחוץ יפה, אבל אז כשמגיעים למשחק לא מבינים למה אותם ילדים שקלעו יפה לסל באימון (ללא שמירה) או מסרו פס יפה עם הכדורגל (ללא לחץ של היריב) או שמסרו יפה את הכדורעף שהמאמן מסר להם ישר ליד, פשוט לא מצליחים לבצע את זה כששומרים עליהם או לוחצים עליהם או שהכדור לא בדיוק מגיע אליהם. תעשו אימונים רנדומליים, לא סטריליים, עם המון נגיעות בכדור, אימונים "מכוערים" (כן, יהיו הרבה טעויות, וזה טוב, זה חלק מתהליך הלמידה), ככה תרוויחו כמה דברים:קודם כל, שיפור באחד מהכישורים החשובים ביותר, אם לא החשוב ביותר, ברוב ענפי הספורט שהוא קריאת והבנת המשחק, ויכולת קבלת החלטות ופתרון בעיות. דבר שני, הנאה זוכרים? הילדים אוהבים לשחק! פעם את רוב הזמן היו הילדים מבלים במשחקי ספורט ב"שכונה", ברחוב, שם באו לידי ביטוי האהבה וההנאה הטבעית של המשחק ולמשחק, שם יכולנו לקחת סיכונים ולנסות לעבור שחקנים באחד על אחד בלי שאיזה מאמן יצעק עלינו, שם לא פחדנו לטעות, שם היה מקום ליצירתיות ולכשרון הטבעי. היום מכניסים ילדים כבר בגיל 8-9 למסגרת אימונים מקצוענית, אבל שוכחים לתת לילדים פשוט לשחק. אל תדאגו, אם הם ימשיכו בענף, בגיל מאוחר יותר יהיה להם הרבה זמן לאימונים שהם יותר מכווני מטרה. תפקידכם בגילאים הצעירים לגרום להם להישאר, לנסות, לקחת סיכונים, להפגין יצירתיות, להנות, להתאהב בספורט.
במחקר באנגליה גילו ששחקני כדורגל שנוטים להגיע מהאקדמיה לחוזה מקצועני הם שחקנים ששיחקו יותר כדורגל ב"רחוב" (7 שעות בשבוע לעומת שעה שבוע). אותו דבר ניתן לראות בכדורגל הרחוב בברזיל, ובכדורסל וכדורעף החופים בארה"ב… בדרך כלל לא תראו שם מאמנים. באירופה, לא תראו מאמנים שצועקים על הילדים אם הם ניסו לעבור שחקן באחד על אחד, תנו לילדים לבוא לידי ביטוי גם ביצירתיות וביכולת האישית. גם מסי לא תמיד מצליח לעבור את השחקן שלו.
3. תהיו מאמנים מקצועיים, חיוביים ומכבדים
המאמן הוא קודם כל ותמיד מורה לחיים.המילה COACH באה אי שם מהמאה ה-15 מהמילה כרכרה אותה ייצרו בכפר Kosc שבהונגריה ואשר בה נהגו להעביר אנשים שיכלו להרשות לעצמם כלכלית ממקום למקום. המילה שהשתרשה לאחר מכן גם בתחום האימון והלימוד, והמוכרת לנו היום, גם היא מתכוונת ליכולת המאמן/המורה "להעביר" שחקנים/תלמידים ממקום אחד למקום אחר בהגעה למטרות ולמבחנים העומדים בפניהם.כישוריו האמיתיים של המאמן אינם מיושמים בהעברת הידע והחוכמה באופן אוניברסלי וזהה לכולם, אלא ביכולת הגמישה שלו לאתר את הנקודה המתוקה של קצה היכולת של כל שחקן, ומה מניע אותו, ולשלוח את המסרים הנכונים כדי לסייע לשחקן להגיע אל המטרה הנכונה ולמקסום יכולותיו, שוב ושוב.
את הילדים לא יעניין כמה אתה יודע עד שהם לא ירגישו כמה אכפת לך מהם, כמו שאברהם לינקולן אמר: "הצלחתי כי היה לי חבר שהאמין בי ולא רציתי לאכזב אותו". מאמנים, תגרמו לילדים להאמין בכם, להרגיש שאכפת לכם. באותו מחקר שמוזכר למעלה, נשאלו הילדים מהם חמשת התכונות שהם רואים במאמן טוב: מתן כבוד ועידוד במקום הראשון, במקום השני דמות חיובית לחיקוי, ובעל תקשורת ברורה ועקבית, רק במקום הרביעי היה ידע מקצועי.
תהיו חדשניים, יצירתיים ומעודכנים לגבי המחקרים המדעיים האחרונים של לימוד מוטוריקה וטכניקה, כושר גופני, פסיכולוגיית ספורט ואספקטים אחרים הקשורים באימון ספורטאים צעירים, תפסיקו לאמן כמו שאימנו אתכם, במיוחד אם השיטות בהן אימנו אתכם הוכחו כלא נכונות. אז למה אנשים ממשיכים לאמן בשיטות ישנות גם כשהמדע בכל הקשור ללימוד כישורים מביא עובדות הפוכות לגמרי? כנראה שזה הטבע האנושי לאמץ מידע שתומך באמונה שלך ולסרב למידע שמתנגד לו. בספר Denying to the grave: Why we ignore the facts that will save us המחבר והפסיכיאטר ג'ק גורמן טוען שאנשים מרגישים זרם של דופאמין והרגשה טובה כשהם מקבלים אינפורמציה שתומכת באמונות שלהם, ולכן יתמידו באמונה גם אם היא שגויה והעובדות מראות אחרת לגמרי.
במשכורות שמשולמות היום למאמני הילדים קשה לי לבוא אליהם בטענות או דרישות, המערכת צריכה להזרים את הכספים למטה, לתשתיות, לדאוג שיגיעו לאימון ילדים המאמנים הטובים ביותר, עם האישיות הנכונה, עם ההכשרה הטובה ביותר, שיוכלו לראות את עתידם באימון ופיתוח ספורטאים צעירים. אבל בכל זאת, נסו להיות הכי מקצועיים שאפשר, היו פתוחים לרעיונות חדשים, המשיכו להתעדכן וללמוד אקדמית או עצמאית, היו בעלי דפוס חשיבה מתפתח, ומחויבים לספורטאים אותם אתם מאמנים.
4. למדו אותם ללמוד מבלי לפחד לטעות, ולקבל החלטות במשחק בעצמם
דן קויל מחבר הספר "The talent code", כתב בספרו כי "אימון ספורטאים זה בעצם תחרות לימוד, לא רק תחרות ספורט", או כדבריו של ג'ון וודן, מאמן הכדורסל האגדי: "לא לימדת אותם אם הם לא למדו".מחקרים הוכיחו כי למידה עצמאית תוך כדי משחק וטעויות היא משמעותית הרבה יותר מלמידה בה המאמן כל הזמן אומר לשחקן מה לעשות. למדו את הילדים את ה"למה" של הספורט בו אתם עוסקים, מה עומד מאחורי הדברים שאתם רוצים שיעשו, לפני שתלמדו את ה"איך". אתם כמאמנים אנושיים ולכן גם לא מושלמים, כך גם הילדים. הרשו להם לטעות. טעויות באימונים או במשחקים הם הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות למאמן. ואם זה קורה 2-3 פעמים זה הזמן לעצור ולתקן, שלא יתאמנו ויחזרו על אותה טעות שוב ושוב. כשאתם מנסים לתקן טעות אל תגידו לשחקן מה לעשות אלא תנסו להוביל אותו לתשובה דרך שאלות: מה השתבש? מה אתה חושב היה יותר נכון לעשות? אתה יכול להראות לי מה אתה חושב שצריך לעשות? נסו לדבר פחות מהשחקן. השתמשו במילות מפתח קצרות שבאות לסמן טכניקה נכונה, אסטרטגיה, טקטיקה – צרו שפה משותפת של הקבוצה. נסו להיות TWITTER COACH – הערות קצרות וברורות.
גלימור ות'ארפ ערכו מחקר על המאמן ג'ון וודן, לאחר שבילו באימוניו הם רשמו וקודדו 2,326 מעשים נפרדים של הוראות שנתן לשחקניו במהלך האימונים. מתוכם, רק 6.9% היו מחמאות, ורק 6.6% היו ביטויים של אי שביעות רצון. מה שהם ראו זה ש 75% מההוראות היו מידע טהור: מה לעשות ולמה, איך לעשות את זה, מתי להגביר את האינטנסיביות של הפעילות. אחת מצורות ההוראה השכיחות ביותר של וודן היתה הוראה בת שלושה חלקים, שבה הדגים את הדרך הנכונה לעשות משהו, הראה את הדרך השגויה, ואחר כך שוב הראה את הדרך הנכונה, רצף שהופיע בתווים של גלימור ות'ארפ כ M ,+ M- , M +; זה קרה לעתים קרובות כל כך שהם כינו אותו "וודן". כמו שגלימור ות'ארפ כתבו, "ההוראות של וודן רק לעתים נדירות לקחו יותר משלוש שניות, אבל הם היו כל כך בהירות שהם השאירו תמונת זיכרון חרוטה אצל השחקן".
השתדלו להתערב כמה שפחות במהלך המשחק בתהליך קבלת ההחלטות של השחקן – שמרו זאת להפסקות במשחק (פפ גווארדיולה מתמחה בזה, לזהות את הרגעים הנכונים לתקשורת). השחקן מרגיש את המשחק, קריאה של המאמן מבחוץ עד שמתרגמת לפעולה יכולה להיות כבר לא רלבנטית (דוגמא בולטת היא התערבות של הורים במשחקי הכדורגל. מכירים את ה"תבעט תבעט"? היום יש הרבה שחקנים, ודוגמא טובה היא מסי, שהם משהים קצת יותר את ההחלטה שלהם בכדי לקבל את ההחלטה הנכונה ביותר). קריאות באמצע מהלכים גם מעכבות את תהליך הלמידה.
בכך שאתם צועקים לשחקן הצעיר מהצד כל הזמן מה לעשות, אתם לוקחים ממנו את תהליך הלמידה של קבלת החלטות ואת האוטונומיה שלו במשחק. ילדים יעדיפו לשחק במחשב, שם אף אחד לא יבקר אותם על כל טעות. האם עובדים בכל מקום עבודה היו עובדים טוב יותר עם הבוס היה עומד מאחוריהם וצועק עליהם כל הזמן מה לעשות? המאמנים מרגישים צורך לומר להם היכן להיות ומה לעשות, במקום להנחות אותם כדי למצוא את התשובות בכוחות עצמם.
הצלחה בספורט היא לא דבר טריוויאלי, נדרשים משחקנים מקצוענים אלפי שעות בכדי להגיע לרמה גבוהה של ביצוע (וגם היא מלווה בהרבה טעויות), אז למה אתם מצפים מילדים בני 10-14 שלא יטעו באף פעולה או שיקבלו תמיד את ההחלטה הנכונה? למה הורים מוכנים לקבל התנהגויות של מאמנים שצועקים על הילדים אחרי כל טעות, הרי הם לא היו נותנים למורה לעשות את זה לילד שלהם או לבוס שלהם לעשות את זה להם.
5. אל תחליטו מי יכול להיות טוב מוקדם מדי, ואל תגבילו את הילדים לענף אחד בגילאים הצעירים
הדרישות המינימליות והיחידות שצריכות להיות לכם מהילדים, הם אהבה ותשוקה לספורט, משמעת, רצון ללמוד והרצון להיות הכי טובים שהם יכולים להיות. אופי חשוב לא פחות, ואולי יותר, מנתונים פיזיים. אם יש להם את זה, אל תחתכו ילדים מוקדם מדי מקבוצות הספורט. אף פעם לא תוכלו לדעת לאן הם יכולים להגיע.
מייקל ג'ורדן בגיל 15 וגובה של 1.78 לא התקבל בשנה הראשונה שלו בתיכון לקבוצה הראשונה, ושיחק בקבוצה השנייה של התיכון שלו. לסטף קרי הוצעה מילגה רק מ-3 מכללות לאחר סיום התיכון. טום בריידי נבחר בדראפט במקום ה-199. לא חסרות דוגמאות. אל תבחרו בילדים המפותחים בלבד כי זה מה שמביא נצחונות, שימו דגש על התפתחות ספורטאים צעירים מאשר על נצחונות. אם הילד מגיע לכל האימונים ומשקיע את המיטב שהוא יכול, הוא צריך לשחק. כמו שאומר הפתגם הישן: "אפשר לספור כמה זרעים יש בתוך התפוח, אבל אי אפשר לספור את התפוחים שיכולים להיות בתוך הזרעים".
אחד מהזכרונות החקוקים בי כשחקן הוא אותו רגע שבו המאמן שערך בחינות לנבחרת הילדים, אמר לי ליד כל הילדים: "אתם רואים אותו, הוא אף פעם לא יהיה שחקן", ולמה? כי הייתי יחסית חלש פיזית וצעיר יותר והגעתי אחרון במבחן ריצת ה-600 מ'. יהיו ילדים שיפרשו אחרי דבר כזה, אני בחרתי להוכיח לו שאין לו מושג.
אנו מודדים את הילדים באמצעות תוצאת המשחקים, משום שהתוצאות הן הדרך בה אנחנו מודדים הצלחה בעולם המבוגרים. זו הסיבה שמאמני ילדים, שהמערכת שופטת אותם על פי תוצאות, יעדיפו לשתף את הילדים הגדולים פיזית לגילם ולהזניח את האחרים. הם בעצם מנסים לקדם את עצמם כמאמנים ולא את הילדים כספורטאים. בגיל הצעיר גם לא צריך להגביל את הילדים לענף ספורט אחד, אלא לתת להם להתנסות ולשחק במספר ענפי ספורט. כך נהוג באירופה, הדבר הוכח כבר כאפקטיבי יותר לפיתוח אתלטים שלמים יותר וטובים יותר, בעלי פחות סיכוי לפציעות, ושיעור נשירה מספורט נמוך יותר. אל תחליטו בגיל הצעיר מי מתאים להיות רכז או חלוץ או חוסם אמצע, כי אין דרך לדעת. תנו להם להתנסות בהרבה תפקידים, לשלוט בכל רזי המשחק ואולי נרוויח בדרך שחקנים יותר שלמים.
6. תנו פידבק נכון ולרוב חיובי
פרופסור קארול דוויק עשתה ניסוי עם ארבע מאות תלמידי כיתה ז'. המחקר היה גרסה מדעית של האגדה "הנסיכה והאפונה". מטרתו היתה לראות עד כמה רמז זעיר – משפט יחיד של שבחים – יכול להשפיע על הביצועים והמאמץ, ואיזה רמז הוא היעיל ביותר. ראשית, דוויק נתנה לכל ילד בדיקה שכללה חידות קלות למדי. לאחר מכן הודיעה החוקרת לכל הילדים את ציוניהם, והוסיפה משפט אחד בן שש מילים. כמחצית מהילדים זכו לשבחים על האינטליגנציה שלהם ("אתה כנראה חייב להיות חכם בזה"), וחצי זכו לשבחים על המאמץ שלהם ("בטח עבדת קשה"). הילדים נבדקו בפעם השנייה, אבל הפעם הציעו להם בחירה בין מבחן קשה יותר ומבחן קל יותר. תשעים אחוז מהילדים שזכו לשבחים על מאמציהם בחרו במבחן הקשה יותר. רוב הילדים שזכו לשבחים על האינטליגנציה שלהם, לעומת זאת, בחרו במבחן הקל. למה? "כאשר אנו משבחים ילדים על האינטליגנציה שלהם", כתבה דווק, "אנחנו אומרים להם שזה שם המשחק: תראו חכמים, אל תסתכנו לעשות טעויות".
בספר GRIT, ניסחה הפסיכולוגית אנג'לה דאקוורת' הנחיות למורים אשר בעזרתן ניתן לחזק את האמונה של התלמידים ביכולת של כל אחד ואחת מהם להצליח, למקד אותם בתהליך עצמו ולטפח התנהגויות חיוביות ביחס למאמץ, קושי, טעויות ומשוב. אחד הדברים העיקריים שהיא מדגישה הוא שיש לנסח את האמירות שלנו לתלמיד באופן שישים דגש על המאמץ ולמידה ולא על הכשרון הטבעי או האדם עצמו. מאמן טוב מטפח ומשבח את המאמץ, הלהט, ההתמדה והנחישות של הילד, הוא ילמד אותו להאמין שקושי אינו מכשול אלא הזדמנות להתפתח, ושטעויות הן כלי למידה.
יש שאומרים שהיחס בין ביקורת חיובית לשלילית צריך להיות 4 ל- 1, וגם על האחד הזה אפשר בדרך כלל לוותר. תפסו את הילדים שהם עושים משהו טוב ולא רק בטעויות ותנו לנו הכוונה למה הם יכולים לשפר בנקודה הבאה ולא על זו שהייתה, FeefForward, don't Feedback. תהיו ספציפיים בהערות שלכם ואל תיתנו הערות כלליות. תורידו את מילות הפתיחה: "למה", "אל", "אמרתי לך", "מה אתה עושה". שנו את המילים: "אתה" ל"אנחנו", "נסה" ל"יכול", נסו גם לא להוסיף את המילה "אבל" אחרי ביקורת טובה, בדרך כלל ילדים יזכרו את החלק השלילי ולא החיובי.
ונסיים במילותיו האקדמיות של רמי מאמן הילדים באסיפת הקבוצה: "יש כאן ילד שהלך להורים שלו ואמר להם שהמנג'ר רמי אנוכי, מדבר לא יפה, מנבל את הפה ומקלל את ילדי הקבוצה. אז אני לא רוצה להגיד מי זה על מנת לא להביך אותו, אבל איציק, קום. אתה יודע שאני שנים בכדורגל ובכל משחק אני מתרגש מחדש, אז אם נפלט לי פה כושלסבתאשך שם כושלסבתאשך, זה לא אומר שאני לא מכבד אותך. עכשיו שב שב, כוסאמאקארס. ואל תטריף את ראבי".
