44 שנה במדבר – המסע אל האושר

להיות אוהד של הפועל חיפה זה דבר מיוחד. בעיקר מכיוון וחוץ משנים בודדות (כשאפילו לא הייתי בתכנון) ועוד שנת אליפות אחת (כשהייתי ילד קטן) לא באמת חוויתי כזה אושר.

הפועל חיפה, גמר גביע
קרדיט לדף הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל

את המסע אתמול התחלתי כבר ב6 בבוקר, אחרי שלוש שעות שינה קמתי בבהלה שחלילה איחרתי את הזמן שאני צריך לצאת מהבית. כמובן שלחזור לישון אי אפשר ביום כזה, ואם ביום משחק גדול ההתרגשות גדולה, אז ההתרגשות של אתמול הייתה פי אלף יותר מאי פעם. חוסר ריכוז וחוסר יכולת לבצע פעולות היה מאפיין מרכזי בבוקר שעבר עלי. שמעתי בלופים שירי אוהדים וחיכיתי רק לרגע שצריך להתחיל את טקסי האמונות התפלות. הגיעה השעה להתחיל את המסורת – מבחירת החולצה ועד השיר שחייב להתנגן רגע לפני שיוצאים. שלל האמונות התפלות בוצעו בדקדוק יותר מבדרך כלל, כדי שחלילה לא אאשים את עצמי בסוף הערב ששכחתי משהו.

יצאנו לדרך הארוכה לקריית חיים. המגרש המוזנח הזה משמש את המועדון כמגרש אימונים בחלק מהשבוע. מצד אחד מרגש להתחיל את המסע שם, את השחקנים שאני כל כך אוהב ומעריץ, כמו מקסים וגל, שראיתי אותם בנוער בדיוק באותו המגרש, מצד שני קצת מביך שזה מגרש האימונים של הקבוצה ששואפת להיות מחזיקת גביע המדינה. למרות זאת, ההתרגשות הייתה בשיאה וארבעת האוטובוסים שחיכו שם רק סיפרו את גודל ההתרגשות שיש בחיפה – אוהדים ששנים לא ראיתי ואנשים שבכלל לא ידעתי שהם אוהדי הקבוצה הגיעו, ולאט לאט עוד ועוד אוטובוסים התמלאו עד שבסוף גם אנחנו יצאנו לעבר עיר הקודש, לעבר טדי.



הנסיעה עברה בשקט דממה. מידי פעם איזה אוהד זרק מילה על המשחק, והיו כמה ניסיונות להתחיל שירה, אבל כולם היו כל כך מרוכזים ומכונסים בעצמם עד שאפשר היה לשמוע את הנשימות של נהג האוטובוס. בהגעה ללטרון הבנתי עד כמה מיוחד המעמד שאליו הגענו. אותם ארבעת האוטובוסים שיצאו מקריית חיים התאספו ביחד עם עוד 14 אוטובוסים שהגיעו מכל מיני מקומות בחיפה ומחוצה לה כדי להתחיל את השיירה בליווי משטרתי. ככל שהתקרבנו לאיזור המגרש פתאום השקט הפך לשירה מטורפת, שאם עד עכשיו לא הבנת לאן הגעת ולמה אתה פה, עכשיו אתה בטוח מבין את זה. את הדרך אל המגרש עברנו בצורה מזעזעת, השיטור והאבטחה עשו הכל כדי להראות לנו עד כמה הכדורגל שלנו חולה וההגעה בהתרגשות הפכה לכעס והבנה שהזמן לוחץ.

נכנסתי למגרש ביחד עם אבא שלי, שביצע איתי את כל האמונות התפלות שלי. במשחקים מכל סוג אני תמיד מגיע כחצי שעה לפני הפתיחה, כדי להרגיש את האווירה ולתת להתרגשות לזרום, אבל בגלל הדרך הארוכה שעברנו נכנסו למגרש כ-7 דקות לפני שריקת הפתיחה. מקום נורמלי לעמוד בו לא היה וההתרגשות הפכה ללחץ.

התחלנו! שיר הפתיחה עבר בצמרמורת וההבנה שזהו זה, 90 דקות (בתקווה כמובן) שיכריעו אם העונה תהיה מלאת מחמאות ו0 תארים או בעלת תואר אמיתי, תואר שיביא את התחושה שבחיים לא הרגשתי ואת המילים שבחיים לא שמעתי “הפועל חיפה מחזיקת ….”

28 דקות של התקפי לב וכאבים בחזה עברו על כל יושבי היציע, ואז מקסים כהרגלו בהנפת רגל נותן את התחושה הזאת, את השקט שלפני, את ה”נו” הכמעט מתחנן ואז הצרחה, אותה צרחה שיוצאת מהלב וגורמת לכל אוהד שיודע מה זה אהדה להרגיש על גג העולם. החגיגות היו נורא קצרות וגול השוויון שהגיע דקה אחרי זה העלה בי את החשש שזהו, עכשיו בית”ר מתפוצצת והשער הזה יעיר את המפלצת הבית”רית.

המשך המשחק היה סבל נוראי כאוהד. משחק די משעמם והרבה טעויות הגנתיות כשכל פעם אתה אומר לעצמך “הפעם זה נגמר, הנה ה2-1”, וכשנשרקה השריקה לסיום 90 הדקות הבנתי שהחשש הכי גדול שלי בדרך להתממש – הפנדלים קרובים מאי פעם.



בתחילת ההארכה השתמשתי באמונה תפלה שאני משתמש בה במקרים נדירים: משנה מקום משנה מזל. אמרתי לאבי שיעמוד במקום שלי ואני אעמוד במקום שלו. להגיד שזה עבד? אני חושב שכן כי הפועל פתאום נכנסה למשחק. האמנם לא סיכנה, אבל הייתה תחושה שהפועל הגיעה להארכה הרבה יותר טוב מבית”ר.

ואז הגיע שמואל שיימן (שאם איכשהו הטור הזה יגיע אליו אני חייב להתנצל בפניו). הוא לקח את הכדור והתחיל להסתובב שם והתחלתי לצרוח “נו שמואל! שחרר כבר!!!” ואחרי עוד כמה שניות אמרתי הנה הלך כדור. ואז הוא לוקח את הבעיטה וכמו בסרטים נמשך Slow Motion מטורף ואז שוב כל התהליך – השקט, ה”נו” ואז הבכי. כן, מודה שאחרי הגול הזה התחילו הדמעות. אותן דמעות הפכו אחרי שנייה לכעס עצמי שאומר שהמשחק עוד לא גמור ויש עוד רבע שעה.



רבע השעה הארוכה בחיי. כל שנייה עברה כשנה ואני דיי בטוח שירדו לי איזה 20 שנה מהחיים שלי. קליימן עולה לקרן וכמעט נוגח, קונט הופך לחלוץ והלחץ רק גובר. עוד קרן שמובילה אותנו למתפרצת כשאין שוער, וקשוע פשוט מבזבז את ההזדמנות ואני אומר מי שלא מבקיע חוטף. הלחץ נמשך והזמן לא זז לי. עוד חילוף, עוד דקה עוברת ואז השלט מונף לתוספת של שתי דקות, שכנראה היו מוצדקות, והבחור חובש הכיפה שיושב לידי עם דמעות בעיניים צורח “לא מוסיפים זמן בהארכה לא מוסיפים זמן!” הרגש מדבר.
יוצאים להתקפה מתפרצת ושוב התהליך הכל כך מרגש הזה: שקט, ה”נו” ואז הצרחה הזאת שמבינה שזה לא סתם גול – זה גול שסוגר סופית את הגביע. הגביע הוא אדום!

שריקת הסיום הגיעה מיד אחרי הגול ואלפי האוהדים שהגיעו באדום מתחילים לשיר “הנה זה מגיע, תנו לעדן להניף את הגביע!”, את הצמרמורות ותחושת האושר שהרגשתי לא הרגשתי לפני זה ולדעתי רק מי שחווה את זה בפעם הראשונה יכול, אולי, להבין את התחושה הזאת. הטקס המרגש, והשחקנים שחוגגים ביחד איתנו היו כחלום מבחינתי. מכל זה, הדבר שילווה אותי כל חיי יהיה הפרצוף המתרגש של אבא שלי, שהיה בקריית חיים בתקופות היפות, שהיה איתי במשחקים ולאט לאט, ככל האוהדים, דעך ודעך משלל סיבות.

החזרה לאוטובוס לוותה בשירים ובחגיגות, אבל כשעלינו לאוטובוס נשמעה אנחת רווחה ושקט. עוד לפני שהנהג הניע את הרכב הייתה שירה שקטה ומיד אחרי זה שקט דממה. אנשים נרדמו וחלק סתם חשבו. הפעם השקט הוא לא שקט לחוץ, אלא שקט של אושר והבנה שהפועל חיפה היא מחזיקת גביע המדינה לשנת 2017/2018.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!