לכבוד יום ההולדת הרביעי של פרויקט הזווית, דרור נווה על מספרי 4 הגדולים בישראל

עד כמה שזה מצחיק, מספרי חולצות הפכו עם השנים לאחד הדברים הכי משמעותיים ומזוהים עם ספורטאים. עד כדי כך מזוהים, שיש מספרים מסוימים שבמועדונים מסוימים לא ילבשו אותם יותר לעולם, לאות כבוד לשחקן מסוים שמזוהה עם אותו מספר.

המשימה לבחור את מספרי 4 הגדולים אינה פשוטה. בכדורגל, 4 לרוב אינו מספר של כוכב גדול. בדרך כלל יהיו אלה שחקני ההתקפה עם חולצה מס' 7 או 9 או 10 או 11 שיקצרו את התהילה, בזמן ש-4 בדרך כלל שמור לשחקני הגנה או קישור אחורי. 4 יהיה מזוהה עם שחקנים אפורים, קשוחים, לא הכי מלהיבים.

בעוד 3 שנים, כשנחגוג כאן באתר 7 שנים, יהיה הרבה יותר קל לערוך רשימה שכזו… ובכל זאת, זה הפרויקט שלנו השנה ונצטרך לעמוד בו. תוכלו לקרוא כאן על כמה ממספרי 4 הגדולים בעולם, אבל עם כל הכבוד להם, גם כאן בארץ הקודש היו כמה וכמה מספרי 4 זכורים היטב. אז בסימן 4 שנים לאתר "הזווית", אני מגיש לכם 4 מספרי 4 מהגדולים בכדורגל הישראלי – ובונוס בדמות מספר 4 מהכדורסל. ותודה לליאור מירון על העזרה בהכנת הרשימה

נתחיל עם 4 מספרי 4 שכמעט נכנסו לרשימה:

אמיר שלח – אחד הבלמים הגדולים של שנות ה-90. בוגר מחלקת הנוער של מכבי ת"א, שהיה חלק חשוב מחוליית ההגנה בתקופת השושלת המפוארת של המועדון, עם 3 אליפויות ו-2 גביעים ב-5 שנים (כולל הדאבל האדיר ב-96'). רשם לא פחות מ-85 הופעות במדי נבחרת ישראל. שיחק גם במכבי הרצליה, בית"ר י-ם, הפועל חיפה ומכבי נתניה.

ז'אן טלסניקוב – קשר אחורי עקשן ומוכשר, תוצרת מחלקת הנוער של עירוני אשדוד, שם עלה לבוגרים והיה שותף לעלייה ההיסטורית של הקבוצה לליגה הבכירה ב-1993. בהמשך זכה בשתי אליפויות עם בית"ר ירושלים הגדולה של ימי משה דדש ואף עשה גיחה קצרה לליגה הסקוטית ורשם עונה לא רעה במדי דנדי יונייטד.

עופר טלקר –  עלה, יחד עם טלסניקוב, לבוגרים של אשדוד והחל משם קריירה מופלאה. מגן ימני שגם נתן תרומה אדירה להתקפה (ב-1996 למשל כבש שישיה במשחק גביע הטוטו!). שיחק בהפועל חיפה בשנותיה הגדולות כולל באליפות ההיסטורית ב-1999. לאחר מכן נדד לבית"ר י-ם, מכבי נתניה והפועל כ"ס.

יעקב אקהויז – שיאן ההופעות של הפועל ת"א בכל הזמנים, שיחק במועדון לא פחות מ-18 שנה. היורש של דוד פרימו האגדי (שתיכף נגיע אליו). זכה ב-3 אליפויות וגביע עם האדומים. נחשב לאחד הבלמים הטובים בהיסטוריה של הכדורגל הישראלי.

ועכשיו… לרשימה עצמה:

אלון חזן – עוד אשדודי מחונן, הפעם בוגר הנוער של הפועל אשדוד. קשר אמצע מהטובים שהיו בארץ, בעל ראיית משחק פנטסטית, כושר גופני וכושר מנהיגות. ידע לחלץ כדורים לא פחות טוב מאשר לרוץ איתם ולתת מסירות סרגל שחתכו הגנות. החל את דרכו אצל אברהם גרנט בהפועל פ"ת, שם היה שותף ל-3 עונות רצופות שהסתיימו רק במקום השני וסיים עם זכייה היסטורית בגביע המדינה ב-1992, כשבגמר הוא נותן את אחת ההופעות הגדולות בקריירה עם שני בישולים ו-1:3 ענק על האלופה מכבי ת"א עם המאמן… אברהם גרנט.

מיד לאחר מכן עבר חזן למכבי חיפה, אל גיורא שפיגל, עוד אחד שעבר אצלו כברת דרך בהפועל פ"ת בתחילת הקריירה. אצל שפיגל היה שותף חזן לזכיה באליפות בלתי נשכחת. 39 מחזורים, 0 הפסדים, 0:5 במשחק העונה. חזן היה אחד מעמודי התווך של אותה קבוצה חד-פעמית. זכה גם בשני גביעים עם הירוקים, ב-93' וב-95' (שאותו גם הניף כקפטן). בגיל 31 הגשים חלום ועבר לשחק באירופה, בווטפורד מליגת המשנה באנגליה. חזן עלה עם הקבוצה לפרמייר ליג, אבל לא זכה לשחק שם. הוא חזר לארץ ושיחק עוד 5 שנים במ.ס. אשדוד עד שתלה את הנעליים. בנבחרת ישראל רשם חזן 72 הופעות והיה שותף לכמה מהמשחקים הגדולים באותן שנים, כולל ה-2:3 בפארק דה פראנס והחמישיה מול אוסטריה.

דוד פרימו – יליד בולגריה שעלה כילד קטן לישראל והתיישב עם משפחתו, איך לא, ביפו. בגיל 8 ניסה להתקבל למכבי יפו, אך שם לא היתה אז קבוצה לילדים בגילו. פרימו עשה את המפנה והלך להפועל ת"א, שם עשה את השנים הגדולות בקריירה שלו. נחשב בעיני רבים לבלם הטוב ביותר שהיה בארץ מאז ומעולם ובניגוד גמור לסיפורים על הבלמים המפלצתיים והברוטליים של שנות ה-60 וה-70 (תשאלו כל חלוץ שהעז לנסות ולעבור את מוצי ליאון כמה כואב זה היה), פרימו היה ידוע כשחקן אלגנטי מאד, שעושה את העבודה בשקט ובתיקולים נקיים ומדויקים להפליא. מעטים השחקנים שהצליחו לעבור אותו בכדרור.

הוא זכה עם הפועל באליפות אחת ובגביע אחד וגם עשה שתי גיחות קצרות לליגה האמריקאית ובסוף הקריירה להפועל ר"ג והפועל חולון, אבל הרגעים הזכורים ביותר שלו היו בנבחרת ישראל. אמנם רק 38 הופעות, אבל כבר בגיל 18 היה שותף לזכיה ההיסטורית בגביע אסיה 1964. רגע השיא, איך לא, היה במכסיקו ב-1970. פרימו שיחק 90 דקות בכל שלושת משחקי הנבחרת במונדיאל היחיד שלה, זכור במיוחד השלישי והאחרון בו הצליח לנטרל את נבחרת איטליה, עם שחקני ענק כמו לואיג'י ריבה, אלסנדרו מאצולה וג'יאני ריברה. 0:0 מול סגנית אלופת העולם בכיכובו של דוד מיפו. כל מילה נוספת מיותרת.

מוראד מגמאדוב – 481 הופעות רשם הבלם הרוסי במדי מכבי פ"ת והוא השחקן הזר עם ממספר ההופעות הרב ביותר בליגה הראשונה בישראל. הגיע לישראל אי שם ב-1995 והפך לעמוד התווך של ההגנה הפתח-תקוואית. היחיד ברשימה הזו שלא זכה באליפות או בגביע (אבל כן זכה פעמיים בגביע הטוטו) ובכל זאת, כדורגל זה לא רק תארים. בעידן בו הקבוצות הגדולות ברחו לשאר הליגה וקבוצות בינוניות התקשו לבלוט, מגמאדוב היה במשך שנים רבות השחקן הכי חשוב של מכבי פ"ת. יציב, קשוח במידה הנכונה ובלתי מתפשר. לעתים זה היה קצת אגרסיבי מדי (לא פחות מ-13 כרטיסים אדומים בקריירה), אבל לאף אחד לא היה ספק שאם יש מישהו שהאחים לוזון יכולים תמיד לסמוך עליו, היה זה מוראד.

אז אליפות הוא לקח, אבל ב-2005 הגיע עם הקבוצה למקום השני ולאחר מכן שותף באחד הנצחונות הגדולים בתולדות המועדון, 2:5 סנסציוני ובלתי נתפס בבלגרד על פרטיזן, שמחק הפסד 2:0 ביתי מהמשחק הראשון והפך את מכבי פ"ת לישראלית הראשונה שמגיעה לשלב הבתים של גביע אופ"א (לימים הליגה האירופית). בגיל 30 קיבל מגמאדוב אזרחות ישראלית, אך למרבה הצער לא יכול היה לשחק בנבחרת ישראל מכיוון שבגיל 20 שיחק במדי רוסיה במונדיאל הנבחרות הצעירות.

אריק בנאדו – קצת מצחיק לחשוב שעם קריירה מדהימה כמו שלו, האסוציאציה הראשונה על אריק בנאדו תמיד היתה ותמיד תהיה עמידתו עם הראש הזקוף כלפי מעלה. אפילו בצה"ל אימצו את הביטוי "עמידת בנאדו" כדוגמא לעמידת דום ראויה. אבל בנאדו הוא כמובן הרבה מעבר לראש זקוף. הוא מנהיגות, קור רוח, עוצמה, ג'נטלמניות, תמהיל מדויק של קשיחות ואלגנטיות. כל מה שצריך בהגנה הוא היה עושה. שמירות אישיות, חילוצים, תיקולים, משחק ראש משובח והרבה עזרה לחברים.

בנאדו הוא גם קבלן תארים בלתי נלאה. לא פחות מ-9 אליפויות (7 במכבי חיפה ו-2 בבית"ר י-ם) ו-4 גביעים. רבע גמר גביע המחזיקות. הופעה היסטורית בליגת האלופות. 94 הופעות במדי נבחרת ישראל. לא מעט אוהדי חיפה כעסו עליו כשעבר בקיץ 2006 לפרויקט המגלומני של ארקדי גידמאק בבירה וכשחזר לכרמל כעבור 4 שנים היה קשה להם לקבל אותו בחזרה, אבל עד מהרה הוא תפס מקום בהרכב וגם בליבם של האוהדים, ובגיל 37 הפך לבורג חשוב באליפות האחרונה של מכבי חיפה, נכון להיום.

נדב הנפלד – כמו שהובטח, בונוס מהכדורסל. אם הייתם שואלים אוהדים ותיקים של מכבי ת"א, במצבה הנוכחי של הקבוצה, איזה שחקן עבר הם היו מחזירים לו היו יכולים – סביר להניח שרבים היו מזכירים את מיקי ומוטי, קטש, פארקר, שאראס או נייט האפמן ז"ל. אני, בלי לחשוב פעמיים, הייתי לוקח את הנפלד. אני חושב שלא אגזים אם אומר שמאז שפרש לא קם שחקן הגנה כמוהו בכדורסל הישראלי. אחד החוטפים הטובים שהיו פה ואחד המומחים הגדולים באירופה בסחיטת עבירות תוקף.

גם התרומה ההתקפית שלו, בניגוד למה שמקובל לחשוב, היתה לא רעה: בנבחרת ישראל למשל, קלע הנפלד 1529 נקודות ב-157 הופעות – ממוצע של כמעט 10 למשחק. הגיע למכבי ת"א בתחילתו של עשור לא פשוט בו חוותה תקופה ארוכה ללא הישגים באירופה וגם איבדה לראשונה את האליפות אחרי 23 שנים (לגליל עליון ב-1993), אבל הפך לשחקן מפתח שהלך והשתבח עם השנים והניסיון ובשנותיו האחרונות גם מונה לקפטן. לשיא הגיע כמובן ב-2001 כשזכה להניף את גביע אירופה לאחר הניצחון בפיינל פור בפריז.