הדרבי החיפאי – 11 נקודות לא אובייקטיביות לסיכום משחק המחזור
- 6 מ-6, זהו המאזן שהגיעה איתו מכבי חיפה למשחק הזה. שישה ניצחונות בשישה משחקי דרבי שנערכו באיצטדיון העירוני ע"ש סמי עופר. הנתון הזה, יחד עם שני נצחונות רצופים ודי מרשימים על מכבי תל אביב ואשקלון, הביאו מספר מדהים שבין 20-23 אלף צופים (לא ברור לנו איך נוצר פער כזה בדיווחים, ודאי שמדובר באיצטדיון שסופר כל אוהד ואוהד) למשחק "חוץ". הקהל העצום הזה בא לראות הצגה, בא לראות את הירוקים טורפים את האדומים שהוזמנו לאירוע כניצבים בלבד. חבל שלא הרבה אנשים לקחו בחשבון ש:
- להפועל חיפה סגל לא רע בכלל. מה זה לא רע בכלל? מהתצוגה של שחקניה המרכזיים בדרבי, לא ברור איך הקבוצה הזו הגיעה למשחק הזה עם שלושה הפסדים רצופים. למרות כל הטענות על הניהול של יואב "הולדדדדדד איט" כץ, נראה שהשנה הצליחו לבנות שם קבוצה לא רעה בכלל, אולי הרביעית בליגה מבחינת רמת הסגל, שמשלבת זרים באמת טובים (ונתייחס לזה בהמשך), לצד ישראלים שיש להם מה להוכיח (גם לזה). חבל שאיכות הסגל לא ממש באה לידי ביטוי באיכות כקבוצה, וכנראה שזה בדיוק ההבדל בין שלוש הקבוצות המובילות היום (אם יורשה לנו להוסיף את מכבי חיפה לשתיים המובילות, ויורשה לנו, כי זה הטור שלנו ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים), לבין מרבית הליגה, שמורכבת מ:
- מאמנים שבונים על מוטיבציה וזונחים את הטקטיקה, ובכך פשוט חוטאים לתפקידם. דיברנו כבר על השינוי הגדול שהביא ג'ורדי לכדורגל הישראלי – מאמנים חושבים, שתפקידם איננו מסתכם בבחירת ההרכב, המחליפים ונאומי מוטיבציה סטייל רוקי בלבואה, מרטין לות'ר קינג ו/או מאסטר ספלינטר. כך, במסגרת שלושת המשחקים שסיקרנו בין הקבוצות הללו, ניתן היה לראות מהלך של מאמן אחד, תגובה של מאמן אחר ומהלך נגד. לרוב, המאמן בעל יכולת התגובה והתעוזה היה גם זה שניצח (וזה גם ההבדל בין שוטא לבכר, שבא לידי ביטוי בפער של חמש נקודות). בדרבי החיפאי, היה נראה שמאמן אחד הגיע עם תכנית משחק שגיבש מול הקבוצות שאינן מכבי תל אביב/הפועל באר שבע ומאמן אחר שפשוט הראה לשחקניו פוסטים מזלזלים ממהלך השבוע ואמר להם "תרצו, תאמינו ובעיקר – תרוצו",
Credit to "Maccabi Haifa FC" Facebook page - והם רצו! שלושה משחקני הפועל חיפה (סרדל, אדילסון באהיה וז'וליו סזאר) רצו במהלך הדרבי במוצ"ש מעל 11.3 קילומטרים, לעומת השחקן הירוק היחיד במגרש שגמע מרחק דומה –סאן מנחם – שרץ בדיוק 11.3 ק"מ. בנוסף, שישה משחקני הפועל חיפה רצו במהירות ממוצעת גבוהה מ-7.3 קמ"ש, שזו המהירות הממוצעת של (שוב) סאן מנחם, שהוביל את השחקנים הירוקים במדד זה. את הספרינט המהיר ביותר בדרבי החיפאי במוצ"ש רשם שחקן הקו האדום פיליפ יאזביץ', שחקן הקו של הפועל חיפה, שרץ בקצב מרשים של 33.2 קמ"ש. מנגד, אלירן עטר אמנם רשם ספרינט במהירות של 32.8 קמ"ש, אך גם רשם את המהירות הממוצעת הנמוכה ביותר של שחקן שדה במגרש (5.2 קמ"ש בלבד), מה שיכול להסביר את החופש שניתן לו על ידי מולנסטיין, אליו נתייחס בהמשך.
איך אנחנו יודעים את כל זה? לא, מאמצינו לאתר האקר שיצליח לפרוץ לגוזיות המעטרות את גופם של שחקני הכדורגל לא צלחו. מה שכן, אחרי אינסוף ביקורות על מנהלת הליגות בכדורגל, אפשר גם להגיד מילה טובה על הצעד המבורך שנקטה, שמביא לידי ביטוי את ההבנה שאוהדי הכדורגל הישראלים רוצים יותר (אחת הסיבות שכולנו התאחדנו פה, ב"הזווית", ולהביא להם את בשורת הסטטיסטיקות בסיכומי המשחקים. בניגוד למספר הקרנות וה"איומים" שמוצג לצופים על המסך במהלך השידור, במנהלת הבינו את מה שמעבר לים הבינו כבר מזמן: אוהדי הכדורגל אוהבים ומבינים את המשחק, ומגיע להם להיחשף גם לנתונים משמעותיים, כאלו שמספרים את סיפור המשחק באופן שלא ניתן לראות בטלוויזיה/מהיציע, ומאפשרים לנהל שיח מושכל וענייני גם ימים ארוכים אחריו. נותר לנו רק לקוות שיום אחד, אולי אפילו בעתיד הקרוב, התפישה הזו תגיע גם לערוצי הטלוויזיה ולפרשנים, וצופי הכדורגל בישראל יזכו לפרשנות משמעותית יותר מזו של
- בוני גינצבורג, ש"פירשן" את הדרבי החיפאי מבלי להוסיף אפילו מילימטר להבנת הצופה את המתרחש על הדשא. אין ספק שחוסר מקצועיות עדיף בהרבה על אינטרסנטיות (תופעה שלא מצאנו לה אח ורע בעולם, ולמרות כל הביקורות ממשיכה להתקיים בקרבנו), אך מספיק לראות את תקציר הדרבי ולספור את כמות הפעמים שתרומתו של גינצבורג למתרחש מסתכמת במילים "שיואו" או בתיאור מדויק את של אשר התרחש על הדשא ("העבירו את הכדור ימינה, ואז העבירו אותו שמאלה ואז הוא בעט"). אז הרשה לנו להרגיע אותך מר גינצבורג – עיניים יש לנו, ואתה יודע מה? עכשיו יש לנו גם נתונים, כך שאי אפשר יהיה לעבוד עלינו. אגב לעבוד,
- מי שכן הגיעו לעבודה הם שני השוערים, שהיה להם חלק בלתי מבוטל בתוצאה המאופסת (ובניגוד לאחרים – בעניינם זה דווקא דבר חיובי). פיט פלהאוזן מוכיח שוב ושוב שהפועל הצליחה להנחית שוער ברמה גבוהה, שעשוי להיות פקטור מרכזי במאבקי התחתית/מרכז טבלה/השתחלות לפלייאוף העליון (ואף עשוי להתגלות כהבדל ביניהם). בעוד פלהאוזן התעופף ומנעה לפחות 2.5 שערים בטוחים, עמרי גלזר הסתפק בהדיפה מרשימה אחת ויציאה על ה-מנואל נוייר (למי שלוקח את זה כמובן מאליו, שיעבור על השערים שקיבל ראיקוביץ' המעולה בשנה שעברה), וסופר כבר משחק רביעי ברציפות עם רשת נקייה (למעשה – הבחור מעולם לא ספג במדי מכבי חיפה, חמסה חמסה שום בצל). השוער הצעיר מוכיח כל שבוע מחדש שיש למכבי על מי לסמוך בשער ומצדיק בכל רגע את הקרדיט מהצוות המקצועי. מנגד, מי שלא הצדיקו אתמול את הקרדיט הם
- שני המגנים הירוקים, איסמעיל ריאן וסאן מנחם. מולנסטיין, באחד הניסיונות שלו ללמד את הקבוצה לעבוד מול קבוצות מתגוננות, החליט מול אשקלון על הצבת ריאן בעל האוריינטציה ההתקפית מימין. ראה כי טוב, יחד עם פציעות שהפכו את ההחלטה לקלה יותר, ובדרבי פתח עם שני המגנים שסייעו בכתישה של הגנת הפועל אשקלון. אממה – הפועל חיפה היא לא הפועל אשקלון, ואחרי כ-3 פעמים שאדילסון עשה מסאן מנחם פורפרה ועוד שני חורים של ריאן בצד השני (שנסגרו על ידי קאגלמכר המצוין), השניים הללו פשוט שותקו מבחינה התקפית, מהלחץ שהבלוף (או בשמו השני – יכולות ההגנה שלהם) יתגלה. הלחץ הזה הביא למשחק התקפה מבולבל ומפוזר, יכולת הרמה מזעזעת ובעיקר קבלת החלטות רעה במיוחד. שני המגנים ביחד סיפקו במהלך המשחק כולו 2 כדורים טובים למרכז הרחבה. ובהיעדר סיוע משני המגנים, לא פלא ש:
- משחק ההתקפה של מכבי חיפה הזכיר יותר את הפקק בכניסה לאיצטדיון מאשר את המשחק הקודם מול הפועל אשקלון. הסיוע מהאגף לא הגיע, שחקני הקישור משכו לאמצע פעם אחר פעם, ומשחק ההתקפה של מכבי פשוט נתקע. בהיעדר הריווח שעבד יפה כל כך מול ההגנה המתפרקת של הפועל אשקלון, שחקני ההתקפה הירוקה העבירו את הכדור מצד לצד, עד שלבסוף התייאשו, וניסו לחדור בכוח דרך האמצע. קהת, בניסיון נואש נוסף להבין איך הוא יכול להשתלב במערך של מכבי חיפה, ירד עד לקו מחצית המגרש בשביל להתחיל את ההתקפות, אך הוביל את הכדור הישר למרכז, שם חיכו לו ורמוט, עטר ופלט, כולם תקועים בפקק אחד גדול. במצב כזה, הסיכוי היחיד של מכבי חיפה לפרוץ את ההגנה האדומה היה
- אלירן עטר, שגם במשחק פושר ומטה הוכיח עד כמה הוא חשוב ומסוכן. שוב, תחזרו בבקשה לנתונים בסעיף 4. עטר רץ מעט ובקצב ממוצע נמוך, ועדיין, 3 פעולות טובות שלו הביאו את מכבי חיפה ל-3 מהמצבים הטובים ביותר שלה במשחק. פה הסטת כדור ובעיטה טובה, שם דריבל טוב, עוד מסירת עקב שהשאירה את גליינור פלט לבד מול השער ואפילו נגיחה נהדרת בסמוך לקורה. אלו בדיוק ההברקות באמצעותן מנצחים משחקים שכאלה ואם מולנסטיין ימשיך לתת לו את החופש, בעיקר ממשימות הגנתיות, זה יהיה ההבדל הגדול בין מכבי חיפה שמפסידה/מחלצת תיקו מול קבוצות חלשות ממנה, למכבי חיפה שמצליחה ליצור רצף ניצחונות. אבל גם אם מכבי חיפה לא הצליחה לחבר שלושה נצחונות,
Credit to "Maccabi Haifa FC" Facebook page - האוהדים הירוקים יכולים לצאת מהמשחק הזה מעודדים, בעיקר בגלל מהלך אחד שהזכיר את מה שהיה חסר בקבוצה בשנים האחרונות. בסביבות הדקה ה-75, כשהייאוש החל לגאות ביציעים הירוקים, קאגלמכר החל לפרוץ מחצי המגרש הירוק לכיוון הרחבה האדומה. ממרומי היציע, ניתן היה לראות את האוהדים הירוקים תופסים את הראש, כשפלאשבקים של הפקרות הגנתית החלו קופצים במוחם, עם יציאות לא אחריות קדימה מבית היוצר של אוראל דגני ואברהם פס. ואז, בדרך קסם, ניתן היה לראות כי עם כל מטר שמתקדם האורוגוואי קדימה ולמרכז, נטע לביא רץ לכיוון ההפוך מרחק דומה, וריאן, שהיה בעמדה קדמית מאד, הולך קצת אחורה, ואז קצת ימינה (כדי לפנות את הדרך), כאילו וחוט דמיוני קשור ביניהם. אז גם אם יש שיגידו שקסמו של מולנסטיין פג, שעשה בית ספר לבכר ושוטא, אבל קיבל שיעור מאלי כהן, אז לא נורא, כי אין ספק שלאט אבל בטוח, השחקנים מבינים איפה הם אמורים לעמוד, איך הם עובדים יחד כקבוצה, איך הם מקלים על העבודה של חברים שלהם ואיך הם מחפים על הפאשלות שלהם. אגב פאשלות,
- דבר מעניין ששמנו לב בנוגע להפועל חיפה – היא בנויה ממספר שחקנים מאד כישרוניים, פוטנציאל לכוכבים ברמה הישראלית לפחות, שניהול קריירה או אורח חיים בעייתי הביא אותם לקבוצה הזו בנקודת הזמן הזו, וחלקם הגדול לאחר מעבר בלתי פוסק בין מועדונים. אנחנו מתייחסים בעיקר לשלומי ארבייטמן (שדווקא בקרב הקהל הירוק נותר אהוב), מהרן לאלה, חנן ממן, חיים מגרלשווילי, אושרי רואש, ניסו קפילוטו, דור מלול ואדריאן רוצ'ט. טוב יעשה מקסים פלקושצ'נקו, שמראה ניצוצות לצד היעלמות בחלקים גדולים מדי של המשחק, שיפנה לכל אחד מהחבר'ה האלה וישאל אותו איך הפך מכישרון גדול, מהבטחה גדולה, לשחקן שאינו מזוהה עם אף מועדון (למעט רואש) ובעיקר מזוהה עם בינוניות.
