11 שנה במדבר – מה נשתנה?

משחק הכדורגל האחרון בו נכחתי בישראל היה משחק הפרישה של אבי נמני, ב-17 למאי, 2008. לא, זה לא היה מפני שהתייאשתי ממכבי ת"א אחרי פרוייקט ה"עגלקטיקוס" והשנה שבאה אחריה לרעה. פשוט זו היתה העונה האחרונה ששוחקה ובה הייתי תושב ישראל. ועכשיו, אחרי אחת עשרה שנים (עזבתי ממש ב-2009), שבתי לכור מחצבתי, ובעודי משלים את הבידוד, וממש לפני פסח, אותגרתי לענות על השאלה – מה נשתנה?

קרדיט: מכביפדיה. אבי נמני, בסוף משחק הפרישה, 2008.

 

חשבתי להסתכל על הספורט בישראל בכלל, אבל זה יהיה ארוך מדי ויצריך מחקר מעמיק מדי מכפי שאני יכול לעשות כשבוע אחרי הנחיתה בנתב"ג. במקום זה, אתמקד בליגת העל, עם מעט העמקה במכבי ת"א (קבוצתי האהובה).

השארתי מאחורי את מכבי חיפה של אלישע לוי, כאלופה, ואת מכבי שלי מדשדשת לה במקום השישי, משל היה מדובר בשנות השמונים המדכאות. בפעם הקודמת שעזבתי, מכבי ת"א זכתה באליפות של 2002/03 בהפרש שערים. אני זוכר שחשבתי, בעודי אורז, שאולי בכך אתרום להצלחת הקבוצה. מלכי השערים היו ברק יצחקי של בית"ר י-ם (פרש), שמעון אבוחצירא של הפועל פ"ת (פרש) וילד הפלא, אלירן עטר (שתמיד תהיה לי פינה חמה בלב בשבילו). את טבלת הבישולים הוביל דוד רביבו (מסתבר שעדיין משחק, בליגה נמוכה מאוד).

ג'ורדי קרויף, מכבי תל אביב, אלירן עטר
קרדיט: דף הפייסבוק הרשמי של מועדון הכדורגל מכבי ת"א

 

כשנסענו משדה התעופה אל מקום הבידוד שלי, אחי הצביע על לא מעט מרכזי קניות חדשים ועוד דברים שלא יצא לי לראות. הכבישים הרגישו לי כל כך טובים ונקיים (אני מגיע ממקסיקו, שם נראה שברגע שסללו כביש, העבודה נסתיימה לנצח נצחים). זה מוביל אותי להתייחס לאחד הדברים הכי משמעותיים שהתרחשו באחת עשר שנות גלותי. ב 2009 שוחקו משחקים בקריית אליעזר, באצטדיון הקופסה, באורווה הפתח תקוואית, בווסרמיל ובבלומפילד הישן.

ככה, בלי שארגיש (קראתי, ידעתי, אבל עכשיו האסימון באמת יורד), קמו להם כמה וכמה מתקנים שראויים למשחק, ואפילו מתחילים לייצר לעצמם סוג של מורשת. לפי כל הדיווחים, טוטו-טרנר היווה מבצר ביתי מדהים עבור הפועל באר שבע (עוד נחזור לבירת הנגב), האצטדיון בנתניה זכה לארח כמה וכמה אליפויות של מכבי ת"א, שמאוד אוהבת – נכון לכתיבת שורות אלה – לשחק גם בסמי עופר, שם מכבי חיפה עשויה (מלח-מים-שום-בצל) אף לחגוג אליפות בקרוב.

המחשבה שאין מספיק אוהדים בישראל, למלא כאלה אצטדיונים די הופרכה, בעיקר בכל המדובר במשחקי הקבוצות "הגדולות". נראה שכשיש תשתית ראויה והתנהלות נאותה, הקהל ישמח מאוד להגיע. נוסיף על כך את הרחבת הפעילות היזומה של המועדונים, בכל הקשור לקשר עם האוהדים, פעילויות של תרומה לקהילה, ועוד כהנה וכהנה פעולות מבורכות.

אצטדיון טרנר הפועל באר שבע
קרדיט – דף הפייסבוק הרשמי של הפועל באר שבע

 

כשעזבתי, מכבי ת"א היתה שייכת לאחד, אלכס שניידר שמו. איך שנחתתי בארה"ב הגיע יהודי קנדי בשם מיץ' גולדהאר וקנה את הסחורה המפוקפקת הזו. ההתחלה לא היתה מדהימה. עונות לא טובות של מכבי, תוך חילופי מאמנים מקומיים, וסגלים שלא היו מתאימים, הומתקו לאיטן, עם צמיחה של צעירים כמו דור מיכה, מונאס דאבור, מוסא קונאטה, ותוספת כוח של שחקנים כגון רוברטו קולאוטי, ברק יצחקי ואלירן עטר. אבל גולדהאר שפך ושפך כסף – הרבה ממנו על המחלקות הצעירות, וב2012 ביצע את אחד הצעדים המשמעותיים בתולדות הכדורגל הישראלי, כשמינה את ג'ורדי קרוייף למנהל הספורטיבי של מכבי ת"א. לצד תורתו של גולדהאר לגבי תחרותיות, מקצוענות ותרבות ספורט, ההחלטה לתת את המפתחות המקצועיים בידי מקצוען זר, נטול "ישראליות", התבררה כבינגו.

מיץ' גולדהאר מכריז על ג'ורדי קרויף כמאמנה החדש של מכבי תא (קרדיט Jordi Cruyff Twitter Page)
מיץ' גולדהאר מכריז על ג'ורדי קרויף כמאמנה החדש של מכבי ת"א (קרדיט: Jordi Cruyff Twitter Page)

 

לא ארחיב על כל מה שקרה אחר כך עם המועדון, אבל הנקודה חשובה מאוד על מנת להבין איזה עולם כדורגל אני פוגש בשובי. עזבתי ליגה די שכונתית, ולמרות שלא חזרתי לפרמייר-ליג או לה-ליגה רחמנא ליצלן, בהחלט כן מדובר על ליגה שעברה מתיחת פנים די משמעותית. מכבי ת"א ובראשה גולדהאר והכוורת שלו, הראתה את הדרך, ואליה הצטרפה הפועל ב"ש של אלונה ברקת (שאם תשכיל לייצר יציבות, יכולה לשוב ולדבר חזק מאוד). יעקב שחר, שתמיד היה מבעלי הקבוצות הטובים ביותר, למרות הסאטירות, ממשיך לתת לקבוצה שלו גב ויציבות וכך נוצר לנו סוג של ראש חץ של מועדונים שרוצים לכוון גבוה בכל מה שקשור להתנהלות מקצוענית. בית"ר י-ם וקבוצות אחרות (מכבי נתניה, מכבי פ"ת, מ.ס. אשדוד) מנסות, אבל רק ימים יגידו אם ימצאו האנשים הנכונים למשימה.

אלונה ברקת
קרדיט לדף הפייסבוק "מנהלת הליגות לכדורגל IFPL"

 

על זה נוסיף קבוצות אוהדים. כאלה שקמו ביוזמת חוג אוהדים, או נקנו מבעליהן ע"י אוהדים. תופעה חדשה לחלוטין בישראל, ומשהו שיהיה מאוד מעניין להמשיך לעקוב אחריו. יש לי הרגשה שנראה יותר ויותר מזה, ונאחל לקבוצות הללו הצלחה, שכן מדובר על קשר בלתי אמצעי בין אוהדים וקבוצות.

רק דבר אחד, לצערי הרב לא השתפר – ואולי אף לקח צעד אחורה – רמת השידור… אני משתדל בימים אלה להיות חיובי ככל האפשר, אז במקום לומר מי מאכזב (רשימה לא קצרה), אומר שעמיחי שפיגלר הוא לרוב שדר מוצלח, עמרי אפק, אם הוא לא נרדם או לוקח איזה כדור, לרוב נותן פרשנות מוצלחת. כמוהו גם אורי אוזן. יכול להיות שאני שוכח אחד או שניים, אבל הם מעטים בים של סתמיות, שיעמום וחפירות. היו לי בעיות קטנות עם מאיר איינשטיין ז"ל, אבל אין נכון להיום מי שאפילו מתקרב אליו. יש ימים, שאני סותם את האוזניים, ומוצא את עצמי מתגעגע לאבי רצון… עד כדי כך…

דירוג פרשנים - שלמה שרף

 

אז מה נשתנה? כמעט הכל. שחקנים פרשו, שחקנים פרצו (וחלקם הספיקו גם להיעלם), בעלים באו, הלכו, אצטדיונים נעלמו, הוקמו, שופצו. הליגה השתדרגה מאוד, בהרבה מובנים. כן, למרות שאנחנו אוהבים לקטר (כמו בני ישראל במדבר), אנחנו חווים את הכדורגל שלנו (לפחות עד הקורונה) ברמה הרבה יותר גבוהה מבעבר. בהרבה יותר מ 2009. מכבי ת"א – בלי עין – נראית כמו קבוצה יציבה סוף סוף. אחרי שנים של נדנדה מאוד חזקה, אפילו בשנים שלא לוקחים אליפות, תמיד נשארים קרוב קרוב, וממשיכים בבניה מתמדת, על מנת לשמר את המעמד הזה. התודה, למיטשל רבנו.

נשאר רק לאחל לכולם יציאה מעבדות לכללי הקורונה, לחרות שתתבטא בשיבת כל האוהדים לארץ המובטחת – במקרה שלנו האצטדיונים.

חג שמח לכולם.

מכבי תל אביב קהל בלומפילד
געגועים לבלומפילד
Credit to "Maccabi Tel Aviv" Facebook page
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח