10 שנים לקמפיין האפס אפס ומה שמכבי חיפה לא למדו מאז

// מאת אלכס שוורצר

בדיוק לפני 10 שנים, ב – 8.12.2009, מכבי חיפה אירחה את בורדו באיצטדיון רמת גן למשחק האחרון בשלב הבתים של ליגת האלופות.
המשחק היה לפרוטוקול בלבד, אך בכל זאת הירוקים רצו להימנע ממצב לא סימפטי, להפוך לקבוצה הראשונה בתולדות ליגת האלופות שגם לא כבשה וגם לא לקחה אף נקודה (דפור הייתה הראשונה שלא כבשה, אך צברה נקודות).
בסופו של דבר בורדו כבשה את השער היחיד במשחק בדקה ה-13 מרגלי יוסי הברזילאי ומכבי חיפה קבעה את השיא הלא מלבב הזה.

 

העשור השני של שנות האלפיים העמיד בפני מכבי חיפה אפשרויות חסרות תקדים לכל מועדון ישראלי בעבר ובהווה. החל משיטת פלאטיני, שהונהגה לראשונה בדיוק באותה עונה 2009/10, שהפרידה את הקבוצות הלא אלופות מליגות חזקות למסלול נפרד והשאירה את הקבוצה רק עם האלופות של הליגות הפחות טובות. כבר באותה שנה גם היה ברור לכולם שיקום איצטדיון חדש ברמה אירופית בכרמל, דבר שקרה בסופו של דבר ב – 2014.

אז איך יעקב שחר הגיב לכל זה? נתחיל עוד מעונת האליפות המפתיעה 2008/09 – אליפות שאף אחד לא חשב שמכבי חיפה תיקח לאור ההשקעה בבית”ר של ארקדי (אותה קיצץ ולבסוף הפסיק במהלך אותה עונה, תחילה בגלל תבוסה לויסלה ואחר כך בגלל הפסד משפיל בבחירות לראש העיר של ירושלים). מכבי חיפה לקחה את האליפות עם סגל די אפור, עם לא מעט צעירים וגם מאמן שזוהה עם הקבוצות הקטנות – אלישע לוי.

קיץ 2009 דווקא התחיל עם חיזוק נכון של שני זרים שיתבררו כבינגו – הבלם ז’ורז’י טישיירה והחלוץ ולדימיר דבאלישוילי שהשתלבו מיידית. ב- 4.8, אחרי המהפך המפורסם על אקטובה, מכבי חיפה הבטיחה עונה אירופית ארוכה כיוון שבמקרה הגרוע הייתה נופלת לשלב בתים של הליגה האירופית (הפורמט החדש של גביע אופ”א, שהיה חלק מאותה שיטת פלאטיני וכלל כעת שלב בתים של 4 קבוצות).

כמובן גם האפשרות להגיע לצ’מפיונס עכשיו הפכה ליותר ריאלית למרות היריבה מאיימת בדמות רד בול זלצבורג. אז איך שחר הגיב לכל זה? בחיבוק ידיים. הקבוצה חיכתה עד לימים האחרונים של החלון ואחרי שהבטיחה את ההעפלה לצ’מפיונס ב – 25.8 כדי להביא את עלי עותמן, שחקן ליגה לגיטימי כגיבוי למשומר ואת דוטרה ושטרכמן האלמוניים לגמרי כביכול לעיבוי הסגל. שני שחקנים בפירוש היו “רמה של ליגה א'”. הראשון שיחק מעט בגביע הטוטו והשני יזכר בעיקר בזכות אדום מול יובנטוס אחרי פאול מכוער ביותר. שניהם לא שרדו את ינואר.

אצטדיון סמי עופר
סמי עופר – היה צריך להיות במרכז ההתבססות האירופאית של מכבי חיפה

האפס את אפס כשלעצמו יכל להשאר כקוריוז ותו לו. זה עדיין היה שווה הכנסות עתק, בלתי רגילות לכדורגל שלנו. כסף שיכל לשמש כחיזוק בינואר. בפועל, שוב הקבוצה התמהמה בטענה קלושה שלא נפריע לצעירים להתקדם והביאה ברגע האחרון עוד שחקנים שלא תרמו דבר – מוחמד כליבאת וסדאת בוקארי.
את העונש היא קיבלה באותו 15.5.2010 הארור בדמות איבוד אליפות ברגע האחרון. נכון, ללא קיזוז היא לא הייתה מאבדת את התואר, אבל את מי זה מעניין כשהצלחת נדדה בפועל לוולפסון?

ואיך שחר הגיב לכל זה? במקום ללמוד מטעויות, לנצל את הכסף ולקדם את הקבוצה הן מבחינת הסגל ואולי גם לחשוב על בניית מערכת מקצועית חזקה בדמות מנהל מקצועי ולהטמיע שיטות אימון יותר מתקדמות, הוא בחר להאשים את הקהל ש”בא לחגוג בבלומפילד”.

נכון, ב- 2010/11 הקבוצה החזירה את הכתר, אך כפי שגם הוכיחו העונות הבאות, זה נבע יותר מכך שכמה כוכבים בשמיים הסתדרו לטובת המועדון – פריחה מחודשת של אריק בנאדו שנכנס להרכב במחזור 9, פריצה אמיתית של רפאלוב, השתלבות מפתיעה של חמד שכמעט נזרק להפועל חיפה ורק פציעת דבאלישוילי מנעה זאת וגם קטן, שזז הצידה אחרי התבוסה בבלומפילד.

אריק בנאדו, מכבי חיפה
קרדיט לדף הפייסבוק של מכבי חיפה

אי אפשר בכדורגל לבנות כל הזמן על כוכבים שיסתדרו וזו גם הייתה העונה האחרונה במהלכה הקבוצה באמת התחרתה על תואר האליפות במהלך כל העונה.
שחר בחר לבזבז את העשור על מינוי מאמנים כושלים, הבאת זרים ברמה נמוכה, הכשלת ניסיון עם המנהלים המקצועיים (זה התבטא הן באי הכנת הקרקע לכך, בתהליך בחירתם, גם בעיתוי המינוי וגם באי שחרור שליטה אמיתית עבורם). הוא שילם כסף כדי שזרים יעזבו, כולל זר מצוין ודמות חזקה כמו סטויקוביץ’. הוא השקיע הרבה יותר כסף כדי להמנע מפלייאוף תחתון בינואר, מאשר כשהקבוצה רצה יפה עם בנאדו ויכלה להשיג את פריצה וזהבי, אבל בסוף הגיע דניאל הבר.

כל זה לא הפריע לו להתלונן בתקשורת עד כמה מיץ’ גולדהאר רע לכדורגל ועד כמה יעקב שחר מסכן שמכניס את היד לכיס, כאשר בזמן הזה הוא מנע בגופו מהקבוצה הצלחה מקצועית שהייתה מובילה להשתתפות במפעלים אירופיים ולאור האיצטדיון החדש להכנסות אדירות. התקשורת שיתפה בשמחה פעולה, כאשר מעטים העבירו ביקורת על שורש הבעיה. אוהדים שטופי מוח האשימו כל אחד פרט ליעקב שחר שנשאר האיש היחיד שמסוגל להוציא את העגלה מהבוץ בעיניו.

יעקב שחר
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של מכבי חיפה

בסופו של דבר מכבי חיפה סוף סוף עשתה את הבכורה האירופית שלה באיצטדיון סמי עופר 5 שנים אחרי פתיחתו כשמכבי ת”א ואפילו הפועל חיפה שיחקו שם לפניה במסגרת הזו. כל הרייטינג הגבוה שהיה לה אחרי עונת 2009/10 בינתיים התאדה ולא פלא שכבר בסיבוב השני היא נתקלה בשטרסבורג החזקה והודחה. אם זה לא מספיק, צפויה רפורמה חדשה במפעלים שתקשה כעת יותר על הנציגות הישראליות ברובן כנראה ישחקו בליגה אירופית 2, מפעל יותר נחות מליגה אירופית הנוכחית.

דווקא לא מעט קבוצות (כגון באטה בוריסוב, אסטנה, לודוגורץ או אפועל ניקוסיה) ניצלו את שיטת פלאטיני. יצרו יתרון כלכלי בליגה בעקבות מינוף הצלחה ראשונית באירופה וממשיכות לעשות קמפיינים ארוכים במפעלים האלה ולהרוויח עוד כסף, כל זה כשבמקביל הן גם מוכרות גם שחקנים.

 

שהחודשים האחרונים לא יטעו אתכם. העשור האחרון הוכיח נהדר שהבעלות של יעקב שחר היא פספוס היסטורי לא רק עבור מכבי חיפה, אלא עבור כל הכדורגל הישראלי, שכן קידום של מכבי חיפה כמועדון היה עוזר גם לשיפור הרמה של כלל הכדורגל דרך הכנסת סטנדרטים חדשים.

בפועל שחר העדיף את טובתו האישית והוכיח לדעתי שהוא נמצא במכבי חיפה לא בשביל המשחק, אלא בשביל כותרות מלטפות. לא מדובר באיש חזון ואיש ספורט רציני, אלא באדם שבחוכמה רבה מסתתר מאחורי “עטיפה אירופית”. שחר הוא דבר רע לכדורגל שרק מנציח את ה”ישראליות” שלו, קרי נחיתות ואי יכולת ללמוד ולהשתפר מעבודה עם זרים.

נקווה שבעשור הבא המועדון ידע סוף סוף למצות את הפוטנציאל ובתקווה שזה יקרה עם בעלים מודרני שבאמת מבין את השינוי בענף.

קהל מכבי חיפה
קרדיט: דף הפייסבוק “מועדון הכדורגל מכבי חיפה”
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח