השופט קורא חמש דקות לתחילת המשחק: שלוק אחרון של מים, מסדרים את השיער, שוטפים את הפנים, מחשבות אחרונות לפני, רגע אחרון במציאות, מהדקים את הנעליים, מרימים גרביים, מכניסים חולצה למכנסיים. המאמן קורא לנו לבוא, להסתדר במעגל: אנחנו מתחבקים, רגל ימין בתוך העיגול, נגד מי אנחנו משחקים? אני לא יודע. והמאמן מתחיל: ״אני רוצה שתתנו את החיים שלכם״, ״אני רוצה שתלחמו על כל כדור״, ״אני רוצה שתתאבדו על המגרש״, ״אני רוצה שתצאו מכאן פצועים״, ״אני לא רוצה לראות מישהו עומד על המגרש״, ואנחנו מהנהנים. עם הראש. נושמים את המילים שלו. אני מסתכל על הקבוצה היריבה, גם הם בעיגול הזה, בטח המאמן אומר להם אותו דבר. אז נגד מי אנחנו משחקים? אני לא יודע. ״יאללה״, המאמן אומר, והשחקן שאחראי לצעקה המסורתית לפני המשחק מבין את הקיו, מכין את הגרון, וצועק: ״מכבי תל אביב!״, ואנחנו עונים, ״מ ל ח מ ה!!!!!״
במגרש, המילים של המאמן שלך חקוקות לך בראש. חרוטות לך בלב ובנפש. ״להתאבד על המגרש״. אתה מסנן את המשפט הזה בראש שלך. נעמד בעמדה שלך ואומר: ״אני היום מתאבד על המגרש״. השוער צועק לך מאחורה: ״משיח! תתאבד על כל כדור היום!״, וגם הקפטן אומר לך, ״חסר לך שאתה לא מתאבד היום על המגרש!״, ומהקבוצה השנייה, אתה שומע, ״היום מתאבדים! מתאבדים על המגרש!!״. ואתה כולך, נער צעיר, שהחלום שלו להיות כדורגלן, להצליח, מה להתאבד עכשיו?
המשחק מתחיל, כמו שמשחקים מתחילים, רגוע יחסית. פס אחורה, פס למגן, פס לקשר. רגיל. רגוע. סך הכל עשרים ושניים ילדים שמפחדים על החיים שלהם. ופתאום אתה מגלה שאתה כלל לא יודע איך עושים את זה. איך ״מתאבדים״ על המגרש?
אז אתה רץ ממקום למקום ומחפש איך להתאבד. כל כדור סתמי שנשלח אלייך זה חיים ומוות. הכל הופך להיות קיצוני. הכל הופך להיות מאיים. אתה שואל את עצמך, איך אני אמור להתאבד? אתה מחפש דרכים להתאבד. אתה מחפש על חבריך לקבוצה, אולי הם התאבדו כבר? הם מתאבדים כרגע? מה זה בכלל להתאבד? כל הזמן אתה נמצא בתחושה שאתה לא עושה מספיק, כי אתה פשוט לא יודע מה לעשות. להתאבד? לא התאמנו על זה באימונים בכלל. איך מתאבדים על המגרש? אוקיי, יכול להיות שיש דוגמאות למהלך אחד או שניים שממש נקרא ״התאבדות״, אבל האם נכון לבסס על זה משחק שלם?
קרדיט צילום: ויקיפדיה
הבעיה היותר חמורה היא שהקריירה שלך יכולה להיות תלויה בזה. כן, מאמנים בילדים ובנוער דורשים ממך את זה. דורשים ממך לצעוק, להילחם, להתאבד. מנדנדים לך בראש – ״אתה לא רוצה מספיק, תרצה עוד״. שחקנים אמורים להתמודד עם ביקורות של מאמן כמו – ״לא נלחמת מספיק״, ״לא ראיתי שהתאבדת על המגרש״, ״לא רצית מספיק לנצח״. ביקורות חסרות בסיס. ביקורות חסרות היגיון. בסופו של דבר במקום לעשות את הדבר הנכון ביותר – אתה עושה את הדבר הלוחמני ביותר. ובדרך כלל זו טעות. אתה מתעסק כל הזמן באיך להיות הכי ״קרבי״ על המגרש, ומאבד כל היגיון בסיסי של משחק. אתה נכנס ללופ. איך לרצות יותר. להתאבד יותר. להילחם.
הגיוני שהתרבות והמנטליות הישראלית גרמה לכדורגל שלנו להראות ככה. הכדורגל זה מראה של החברה. מראה קיצונית. דוגמא קיצונית טובה היא הציטוטים של האלוף רם רוטברג לפני המשחק של הפועל נגד אשקלון. דוגמאות טובות אחרות אתם יכולים למצוא בכל חדר הלבשה בכדורגל הישראלי. מילדים עד בוגרים. מליגת העל עד הליגות האחרונות. דבר אחד הכדורגל הזה צריך להבין: אין קשר בין כדורגל למלחמה. בכלל, אין קשר בין שום דבר למלחמה, אבל זה כבר אולי יותר קשה לישראלים להבין. ובאיזשהו מקום בצד. אבל כדורגל? לחלוטין אין קשר. מאמנים, כאשר אתם אומרים לילד בן 13 או 14 להילחם ולהתאבד על המגרש, המוח שלו לא באמת מבין את זה. ואני, בן 23, אם מאמן יגיד לי להתאבד על המגרש, אני לא אבין מה הוא רוצה ממני. הכדורגלן הישראלי נבחן כל רגע על כמה הוא נלחם על המגרש. ולדעתי, זה אחד הגורמים המרכזיים לאיבוד ההיגיון על המגרש ולטעויות הקריטיות שאנחנו רואים. תעזבו את הילדים, תעזבו את הבוגרים – כדורגל זה לא מלחמה. ולא מנצחים כדורגל במלחמה. והכי חשוב: לא מתקדמים לשום מקום עם מלחמה.
