בוקר לחוץ מאד נפתח היום בעיר מילאנו, בידיעה שב-16:00 מילאן הקטנה, פוגשת למשחק בית, את פרוזינונה הגדולה כאנדר-דוג מובהק, למשחק שתוצאתו "ידועה מראש" עבור רובם. אף אחד כמובן לא מצפה לתבוסה, אבל פרוזינונה, שכבר ביססה את מקומה בצמרת, עלולה למעוד ולזלזל נגד יריבה קטנה כמו מילאן.

המשחק נפתח, וכבר בדקה ה-2 תקוותם של רוב האופטימים נמוגה, כאשר פרוזינונה עלתה ליתרון בזכות שער מוקדם. בהמשך, מילאן שניסתה לחזור למשחק, מצאה את עצמה מאבדת את הראש ובדקה ה-44, פרוזינונה מגדילה את היתרון. מחצית, והתוצאה לא מפתיעה, 2-0. בדקה ה49, מאריו באלוטלי, שהחמיץ פנדל אחד כל הקריירה, מצא את עצמו על הנקודה הלבנה, בעט בצורה מרושלת והשוער הדף בהצלחה. דקה לאחר מכן, קארלוס באקה מצמק את התוצאה ומצמיח שוב תקווה בקרב אוהדי מילאן הצמאים לניצחון. כמובן, שהיה מוקדם לשמוח. 5 דקות לאחר מכן, המכונה מפרוזינונה עולה ל3-1 וזהו, הסיפור נראה גמור. איזה עוד שפן ישלוף המאמן הוותיק ועטור התארים, כריסטיאן ברוקי? האם למילאן יש את האופי לקאמבק היסטורי?

המשחק ממשיך בלחץ של הרוסונרי ובדקה ה74, לוקה אנטונלי המגן, הוא זה שמצמק ל3-2 ושוב, מחייה את ליבם של אוהדי מילאן. בתוספת הזמן, כשכבר הכל היה נראה גמור, שוב פנדל למילאן. הפעם, מנז הוא זה שבועט וכמו אלוף עולם, מוצא את הרשת ומשווה את התוצאה ל3-3 בשנייה האחרונה. קאמבק היסטורי של מילאן!

כל זה, יכול היה להיות סיפור מרגש, אם אכן זה היה המצב. אבל לא, זה לא המצב. מילאן לא מועדון קטן ופרוזינונה לא מועדון גדול. המועדון שאני כל כך אוהב ואחד מהגדולים בתבל מתרסק, שוקע וצונח לנגד עיני. המצב מחמיר מרגע לרגע, הכבוד נעלם, הגאווה מזמן נשכחה והאהבה? לולא ההיסטוריה הכה אמוציונלית והמסחררת של מילאן, לא הייתה יכולה להתקיים. אין על מי להישען. לא על שום אב שבשמיים ולא על משיח עתידי (אולי בעצם…). תרחיש כזה, לא עלה בעיני מעולם כאופציה. אי וודאות וייאוש החליפו את הבטחון והאמונה. הכאב והזעם החליפו את העונג והשמחה.

בעיניים דומעות, אלון רוסונרו יצחקי.

אוהד מילאן עם לב שבור.