דעות רבות יש לאוהדי הספורט כלפי הספורט המוטורי בכלל ופורמולה 1 בפרט. חלק יגידו שזה ספורט נישתי שקשה להבין אותו. יש שיגידו שזה ספורט אריסטוקרטי – הכרטיסים מאד יקרים (5000 ש"ח מחיר ממוצע ליציע הממוקם על קו הזינוק, 800 ש"ח מחיר במקום טוב ושפוי), אדם ממוצע, יכול להרשות לעצמו לטוס למירוץ אחד בעונה, אחרי שחסך לכך כסף מראש. *גם הנקניקיה בדוכנים, יקרה משמעותית מהנקניקיה הממוצעת באצטדיון כדורגל. ומעל כולם, יש את אלו שאומרים שמדובר בספורט משעמם. רק מבוגרים אוהבים את זה. "מה כל כך מעניין בלראות מכוניות עושות את אותה הקפה מעל 50 פעמים?" "מה זה? הזה עם שומאכר? עזוב אותי מהשטויות האלה" לא… כי לשבת עם טופס ווינר ביד מול הטלוויזיה ולצפות בבני יהודה נגד הפועל חדרה, זה שיא העניין.
אני, כחולה כדורגל טיפוסי, כמו רוב הבלוגרים\יות באתר, מרגיש שזכיתי. אמנם אני מהנפשות האבודות, שכדורגל זה רוב החיים שלהם ואם תשאלו אותי כמה נגמר המשחק בין פרו ורצ'לי ל-לה ספציה, אשמח לענות לכם. אבל המזל שלי הוא שגדלתי לאבא שיודע הכל, אבל פשוט הכל, על פורמולה 1. 28 שנה, אלפי שיחות בהן אבי רכש ידע אינסופי על כדורגל איטלקי ומילאן, ואני רכשתי ידע על פורמולה 1, סוגי צמיגים ואין סוף נהגים.
השנה החלטתי לשלב בין האהבות ובשונה מכל הטיסות שלי, שמוקדשות אך ורק למילאן ולכדורגל האיטלקי, השנה הלכתי גם למרוץ פורמולה 1, במונצה, שנמצאת 40 דקות נסיעה ממילאנו. למרוץ הגעתי שיכור מהניצחון המטורף על רומא בדקה ה-95 ובכנות אני אומר, מאד חששתי. אמנם היו בידי כרטיסים ליציע מעולה, הממוקם בשיאה של ישורת מאד מהירה ממש בכניסה לפניה הרצינית של המסלול. שילוב מדהים של מהירות שיא, בלימה ופניה מהירה. חששתי שמהר מאד אמצא את עצמי משחק בטלפון בצורה כזאת או אחרת והולך בין חמש לשש פעמים, לדוכן היקר של הנקניקיות. התוצאה? כמובן שהפוכה.
כבר כשהגענו למקום (שכחתי לציין שטסתי עם חבר, אוהד שרוף של ריאל מדריד ו…. פרארי!), הבנו שמשעמם לא יהיה לנו. את הסיור שלנו בחנויות, בדוכנים האינסופיים ובפארק היפה, ליווה רעש מנועים מדהים שהגיע מהמסלול. כמה שעות לפני המרוץ עצמו, יש מרוץ מוטו GP, מרוץ פורמולה המשני (בהשתתפוץ הישראלי רועי ניסני) ומרוץ של מכוניות סלון.
כשנכנסו ליציע התרגשנו מאד משמחת החיים שיצאה מכולם, מאווירת ההומור השוררת בין אוהדים יריבים (אוהד רד-בול מתגרה באוהדי פרארי, שיושבים עם כוסות בירה וצוחקים) ומהמטס המרגש של הצוות האווירובטי האיטלקי, שטסו במבנה של תשיעייה והוציאו עשן אדום, לבן וירוק.
ואז זה התחיל…
קימי רייקונן (פרארי), זינק ראשון, אחריו סבסטיאן פטל (פרארי) והשלישי, לואיס המילטון (מרצדס). כבר בתחילת המרוץ מפגש בין המילטון לפטל גרם לסחרור של פטל, שמצא את עצמו במקום ה-17. המילטון עכשיו שני ונושף בעורפו של רייקונן. פרארי נגד מרצדס. הקרב מתחיל.
בינתיים תקלות ברכבים השאירו את פרננדו אלונסו הוותיק (מקלארן) ואת דניאל ריקרדו המוכשר (רדבול) מחוץ למרוץ וסבסטיאן פטל, התחיל לעקוף כל מה שבא בדרכו. האווירה ביציעים הייתה מחשמלת. חלוקת הריכוז בין מסכי הענק המראים את שידור המרוץ, לבין מה שקורה מתחתינו הייתה כיפית בצורה בלתי רגילה. תוך כדי המרוץ כבר מבינים מתי הם מגיעים מהמסך אלינו וברגע שאתה חושב שהבנת והסדר ברור לך, הכל משתנה. ותוך כדי שאנחנו מבינים את הסדר החדש, פטל עוקף עוד מכוניות לצלילי תשואות רמות של אוהדי פרארי המסורים.
פרארי עשו טעות ושלחו את קימי רייקונן להחליף צמיגים מוקדם מדי, מה שבנה יתרון מסוים אצל לואיס המילטון שהחליף אחריו צמיגים. בעודנו מתמקדים בפטל ובמסע הארוך שלו קדימה, הפער בין המילטון וקימי, הצטמצם ואפילו מהיציע שלנו היה ניתן לראות בבירור שהצמיגים של קימי הולכים לבגוד בו. סימני שחיקה על צמיגים, זה מאד דומה לשחקן כדורגל שמחזיק את הצד ומתכופף. אתם יודעים שהוא גמור.
ואכן, כך קרה. המילטון הצליח לעקוף את קימי ופתח ממנו פער, שכבר אי אפשר היה לגשר עליו. את המרוץ הוא ניצח, קימי נותר שני ופטל, שהסתחרר בהקפה הראשונה, טיפס עד למקום הרביעי, במפגן נהיגה, כמו שרק הוא יודע.
החוויה שלי כצופה הייתה נהדרת. לדוכן הנקניקיות לא הגעתי אפילו פעם אחת ובתום המרוץ שאלתי את ידידי "מה, זהו?" זה עבר כל כך מהר שלא האמנתי שזה נגמר. ממש הרגשתי כמו ילד שכל כך מתלהב מהמקום בו הוא נמצא, שתחושת הזמן הולכת לאיבוד. כמעט נפלט לי – אפשר עוד פעם?
אז לסיכום, אם יוצא לכם לטוס למקום בו מתקיים מרוץ פורמולה 1, אל תהססו. אמנם קצת יקר (אני שילמתי 180 יורו לכרטיס), אבל כל כך שווה את זה. זה כיף טהור.
ומעבר, כמו שלמדתי, ניתן לשלב את זה עם משחק כדורגל. והשילוב קסום.
